אבא, לאן נעלמת?

״לא.. לא!״
״אמבר..״
״אבא? אתה בסדר?״
״תתקשרי לאמבלונס, מותק.. אני אהיה בסדר. אני מבטיח לך. אני אחזור הביתה.״ הוא מביט בי בעיניו החומות הנעימות, ועוצם אותן.

אני נכנסת למקלחת, פותחת את זרם המים החמים. אני מכוונת את הברז העליון לקיר, ומתיישבת בגבי אליו, כשהטיפות החמימות שוטפות את גופי החבול.
אני משתדלת לא לחשוב על כלום כרגע. רק לפני כמה שעות נסענו ללונה-פארק, ופתאום.. איש מטומטם נתקע בנו עם האוטו שלו. הרשו לי ללכת הביתה. אבל לאבא לא. לקחו אותו לבית החולים.
״תירגעי, אמבר, הוא יחיה..״ אני אומרת לעצמי. המחשבות חודרות לראשי ללא כל רשות. עצב אופף אותי.
הדמעות שבעיניי מתמזגות עם המים ונשטפות אל תוך הביוב. ללא אזהרה אני רוכנת קדימה ומקיאה את כל מה שאכלתי בבוקר, והקיא נשטף עם המים.
אני רועדת כולי ונותרת רכונה מול פתח האמבטיה. המים נכנסים לעיניי, מה שגורם להן לדמוע שוב. האדים החמים והדחוסים שהצטברו ברצפה התחתונה מקשים על הנשימה שלי.
אני מתרוממת מיד. התחושה לא מוצאת חן בעיניי. אני חושבת על אבא, בחדר סגור מלא רופאים שמנסים להחזיק אותו חי. למעני. למען אימא שלי. למען משפחתנו וחבריו.
אבל אני יודעת שאני אהיה הכי עצובה על מותו.
אני מתעטפת במגבת בלי לחפוף את השיער ויוצאת מהמקלחת. אם הוא לא היה צריך אותי, אבא שלי, כמה מזמן הייתי מתה, מתאבדת. חושבת על מילותיו האחרונות. ״.. אני אהיה בסדר. אני מבטיח לך. אני אחזור הביתה.״

אבא, לאן נעלמת?