איישן מליח

סיפור קצר:

קול חרישי הקיצו משנתו, קול מלטף ובעל טונים חמימים, אך עוצמתי דיו בכדי לנתקו מאותם חבלים אשר קשרוהו לחלומו העמוק,

חלם הוא על 26 שנותיו בכלא ששמו ״איישין מליח״, חלומו הרגיש לו כל כך אמיתי, ממש כאילו הוא מסתכל על עצמו מלמעלה בכול אותם 26 שנים,כמרחף מעל צלמו שלו, ברגעי השמחה ברגעי העצב בזמנים קשים וזמנים מתוקים, לכל אורכה של ריצוי עונשו בבית הכלא הוא חג מעליו, מביט מטה בקפידה, חוקר כל תנועה ושעל, כל מונולוג או דו-שיח, כל דמעה או חיוך, כל דממה או רשרושי לב, תחושת הזדהות הציפה אותו, אך האמת רוקנה אותו, כי ידע הוא שאין בכוחו לייעץ לעצמו, למנוע את טעויות העבר, לשמוח יותר לחשוב פחות,

עם כל הצער שבדבר ידע הוא בניבכי ליבו שחלום זה הוא מתנה, הזדמנות לחוות שוב כל רגע בחייו, ללמוד לקח מין העבר, לחזק את האדם שהוא היום בזכות האדם הוא היה.

9 חודשים של ציפייה לגזר הדין חלפו, ימים ולילות של המתנה למשפט ההכרעה על גזר דינו הובילו אותו אל מפתן שער אלקטרוני מפלדה יצוקה,

זו היתה הכניסה אל ״איישין מליח״,

באותו היום מסך של עננים הסתיר את השמש וטיפות הגשם הכו בעוצמה רבה על גגות עמדות השמירה שנשאו לגובה של כ15 מטרים מעלה, בכל אחת מין העמדות עמד לו זקיף חסון מחזיק בנשק ארוך חצי אוטומטי מסוג AF36, על חולצתם היו רקומים כנפיים פרוסות לרווחה, ״כנפי-מלאך״הוא שמם, נראו אמיתיות עד מאוד, ממש כעומדות להתעופף השמימה מחולצותם,

התקדם הוא אל עבר שער הכניסה מלווה בשוטר ושוטרת אשר ליוו אותו מזה 8 חודשים, בעודו נושם את נשימתו האחרונה מעבר לכותלי הכלא, טרם כף רגלו הספיקה לסיים את צעדו הראשון אל תוך הכלא,

ידו של השוטר הלמה לחזהו בפתאומיו וגרמה לו לעצור, קפא הוא במקומו בזמן שהשוטר חייך חיוך סמוי החושף רק צד אחד של פיו, ובטרם התיישרו שפתיו של השוטר,

אמרה לו השוטרת:

״מחר הוא מהדברים החשובים ביותר בחיים,

הוא נכנס אלינו בחצות זך ונקי, הוא מושלם כשהוא מגיע, נוחת הוא בידינו, ומקווה שלמדנו משהו מאתמול״,

מוכה תדהמה הוא היה למשמע אוזניו,

לא חשב שאלה יהיו המילים האחרונות שישמע כאדם חופשי,

אבל הרגיש הוא את מילותיה ממלאות את ליבו פותחות את ראשו מיישרות את גבו,

ידע הוא שתמו חיפושיו אחר ״הבשורה שתשנה את חייו״,

הרגיש הוא בזו העת כאדם חדש, ממש כתינוק בן יומו, הרגיש הוא איך אותן מילים חותכות את חבל התבור הקושר אותו עם האתמול, ומשחררות אותו אל תוך עולם חדש אל תוך מחר חדש.

סיים הוא את צעדו האחרון מהעולם שהכיר עד היום אל תוך ״איישן מליח״.

שביל גישה בצבע אפור ובשני צדדיו תלתליות תיל בצבע שחור היו מחזותיו הראשונים של פנים הכלא.

בקצהו של השביל הרגיש כיצד משהו השתנה בו, כיצד מילותיה הכינו אותו לחיים שעכשיו החלו.

עניים ננעצו בו מכל עבר, יכל הוא להרגיש את לחות אישוניהם יוצרות רבב על כותנת הפסים אותה קיבל לפני כחודש,בעודו עובר בטרקלין חדר האוכל ותר אחר מקום לשבת כבכול יום,

אך זוג עניים אחד לא הביט בו באותה הדרך,

לא גרם לו להרגיש נבדל מכולם,

כל כל עמוק היו מבטיהם אחד בשני כאילו פרסו שטיח אדום המתחיל בעינו של אחד ונגמרות בעינו של השני.

״בוא שב לצידי״ קרא ויקטור.

בצעדים קטנים וגמלונים עשה את דרכו אל עבר חלקו האחורי של חדר האוכל, כדי להתיישב בחלקת הספסל אשר הציע לו ויקטור,

בעוד נחו לבסוף ברכיו השבריריות לצידו של ויקטור, צפירה חזקה הדהדה בכל רחבי חדר האוכל, קול עמום וגברי נשמע דרך הרמקולים שעיטרו את קירותיו של הכלא,

דממה כבשה בסערה את איישן מליח,

וכולם עד אחרון הסוהרים זקרו אוזניהם למשמע קול זה,

״בוקר טוב לכולם,

אני מזכיר לכם את חוקיו של כלא זה,

א.

ב.

ג.

ד.

ה.

ו.

ז.

ח.

ט.

י.

״

נשמעה צפירה נוספת המבשרת את סוף דבריו של מנהל הכלא, עם סיומה חזרו כולם לעיסוקם.

היית עד לאירוע נדיר מאוד אמר ויקטור, אני כאן באיישן מליח כבר 14 שנה וזו הפעם השניה בה אני שומע את נאומו של מנהל הכלא,

ישנה שמועה שאיישן מליח נבנה ע״י מנהל הכלא על חורבות ביתו שלו, הוא בנה אותו באותם שתי ידיים שרצח את כל משפחתו לפני כ35 שנה,

עוד מוסיפה השמועה שמזה 35 עיינו של איש או אישה לא ראו את פניו של מנהל הכלא,

אף לא עוזריו האישיים והסוהרים.

״מצטער על חוסר הנימוס״ אמר ויקטור כתגובה לשצף המילים הנפלטו מפיו במפתיע כמו מונסון ביום קיצי, בעודו מחייך קלות ותוחב לפיו כף של דייסה קרה, שנים רבות עברו מאז מוצא פי יכול היה לתרגם מחשבותי.

חייך אילו חזרה עמנואל כאות הזדהות, ״לא ציפתי מאסיר בעל וותק של 22 שנים באיישין מליח להיות מנומס״ אמר.

שפתיו של ויקטור נסגו מטה בקלילות כששמע את דבריו של עמנואל, לא כי הופתע מהעובדה שהתחיל בשיחה לראשונה מזה שנים עם אדם שחי מעבר לעולם הפיקטיבי שיצר בראשו, אלא כי תחושת עלבון קרירה נשבה בין קמטי העור בפניו האפרוריות,

כשהבחין בזאת עמנואל מיהר ואמר: אין בכוונתי לפגוע בך וויקטור, ההיפך הוא הנכון, פשוט ניסתי לומר שבמקום כמו איישין מליח האדם מאבד כל רגישות שהיתה בו, במטרה להיות אדם חזק יותר במקום קשה כמו זה. זה בסדר ומובן ענה ויקטור. אני זוכר את רגעי הראשונים בכלא, מלווי בכי ועטופי בדידות. אני עוד מרגיש את חלקי פניי היבשים מאותם דמעות שנספגו בם. אבל לא כך מקבלים פנים. לא בהתנהגות כשלי. אז מה מביאך אל מחוזנו? שאל ויקטור. ובכן. אינני יודע האמת. רסיסים של זיכרון שמתמוגגים אט אט ושברירי רגשות שמתהדים עם הזמן הם נחלתי. זיכרוני הראשון הוא אותם הרגעים בו אני מלווה… ע"י שוטר ושוטרת קטע אותו ויקטור. השתהה טיפה עמנואל בעודו לוקח את גבו לאחור תוך כדי שילוב ידיו. רגע מה אתה אומר לי בעצם ויקטור? אהההה אני מבין, היית בחצר בעודי מלווה אל תוך כותלי הכלא! לא עמנואל. אינני עד לצעדייך הראשונים אל הכלא. קח נשימה עמוקה אמר ויקטור. " לכולנו יש את אותה התחלה ולכולנו יש את אותו הסוף". כולנו פה מרצים את אותה תקופת מאסר עבור אותם פשעים. איפה אני ומה זה המקום הזה שאל עמנואל. הניח את מרפיקיו על שולחן המתכת החזיק בראשו ואמר, אני מבולבל ויקטור, אינני מבין כלום. הירגע עמנואל לחש. אסביר לך הכול בקרוב. כעט סיים את ארוחתך. קם ויקטור ונעלם אל תוך הרקע.