איך בוכים על סבא שנפטר?!.

הדמעות שזולגות על הלחיים , הבכי שקורע לבבות ושערי שמים , הטלית הלבנה שפרוסה על סבא , מכסה את כולו, הגברים צועדים בשיירה , בני הדודים שמחזיקים את האלונקה של סבא בראש השיירה .
אפילו להיפרד לא יכולתי להסתכל על סבא ולהגיד שלום , לא הצלחתי לראות אותו ,היו יותר מידי אנשים , לא יכולתי להאמין שזה סבא מתחת לטלית , ידעתי שהוא שם , אבל לא ראיתי את זה במו עיניי המוח לא האמין, המוח לא עיקל את זה , כולם סביבי מזילים דמעה על סבא שניפטר , ורק אני מסתכלת על המחזה ולא מאמינה, הגברים התחילו להספיד , מה הם אמרו לא הבנתי, רציתי לגשת לשם להוריד את הטלית מעל סבא ולהגיד לו קום , תתעורר תחלים , אנחנו פה , ואנחנו רוצים אותך אתנו .
אבל לא יכולתי .
כול הנשים המבוגרות אמרו שאסור לנו להיכנס לשם , אנחנו יכולים לצפות מהצד.
ההספד ניגמר והשיירה ,ובראשה סבא התחילה ללכת פנימה , אל החור השחור.
מלא מצבות סביבי, כמות גדולה מאוד, ואנחנו עוד רק בהתחלה ,אני לא רוצה לדעת עוד כמה יש, לא יכולה להאמין.
הם מתקדמים בשביל החשוך על עבר הלא נודע , אי שם בהמשך .
אני יושבת ליד אמא ודודה , דודה שלי אומרת מלא דברים כול כך יפים על סבא ועל כמה שהוא היה טוב לב ובנאדם נפלא .
הבת שלה ,עדן , בת דודתי התקדמה הלאה עוד קצת ,עוד קצת להיות קרובה לסבא ,ללוות אותו, היא נעצרה שם , איפה שהתחלפו המדרכות איפה שכבר לא יכלה להתקדם עוד ובכתה.
אני שלא בכיתי , אני שהרגשתי צער כה רב בלב, לא יכולתי לבכות , כשנוגע לי שסבא נפתר בכיתי, כן , אבל יותר מזה לא יכולתי , הרגשתי כמו נכדה נוראית , נכדה שלא עצובה על סבא שלה שניפטר .

התקדמתי לבת דודה שלי חיבקתי אותה , ידעתי שקשה לה בלי חבר שלה שינחם אותה , אז אני נחמתי אותה במקומו.
היא אחזה בזרועות שלי שעטפו אותה מאחורה ובכתה התנחמה בחיבוק שלי , לא יכולתי לראות אותה ככה ,ובכיתי גם , דמות זלגו על הסוודר שלי , היה מאוד קר באותו הלילה , ממש קר.
בכיתי , הצלחתי , אבל לא בגלל שסבא מת , אלא בגלל שהיא בכתה אף פעם לא יכולתי לראות מישהו בוכה ולא לבכות איתו אז בכיתי בייחד איתה ובגללה, זה לא שלא הצתערתי על סבא , אני פשות לא הצלחתי לבכות עליו .
השירה כבר נעלמה אי שם בחור השחור.
אני והיא חבוקות , מנחמות אחת את השנייה יודעות שהלילה עוד ארוך , ואין שינה שאפשר לברוח אליה.
הרגשתי נוראית , הרגשתי נכדה רעה , לא בכיתי על סבא שניפטר, בכיתי בגלל שבכו לידי.
אהבתי את סבא מאוד.
אבל לא מצאתי לנכון לבכות עליו , עכשיו שהוא במקום טוב יותר, עכשיו כשהוא לא סובל כמו שסבל עד עכשיו , פשוט לא הצלחתי .

לא בכיתי אז, ואני גם לא בוכה עכשיו, כול פעם שהדמעות רק מתחילות לצאת הם מתייבשות מהר.
אני רוצה לבכות רוצה לשחרר, אני לא יודעת איך , אבל אני עדיין לא מאמינה .

הוא מת , הוא היה על האלונקה ,היה את השבעה והיה דיבורים על המצבה, אבל אני עוד לא מאמינה .
אולי זה בגלל שלא ראיתי אותו ממש על האלונקה, ואולי זה בגלל שעוד לא הייתי בקבר שלו ,ועוד לא ראיתי את המצבה שבנו לו.
אני מרגישה נורא, אני מרגישה נכדה נוראית , נכדה שלא בוכה על סבא שניפטר.
אבל למרות הכול , אני אומרת שלום , "בי סבא , הייתה סבא נפלא , חם ואוהב , אני מצטערת שאני נכדה נוראית שלא מצליחה לבכות על זה שהלכתה לי, אבל אני רוצה שתדע , אני אוהבת אותך ,ואתה תמיד איתי בלב".