איך שהזמן זז לו
הזמן עובר לאט.
הזמן עובר מהר.
זה מדהים איך כשאנחנו בטוחים שהכל הולך לעבור בשלום, שהכל בסדר ואין ממה לדאוג, הזמן מזדחל לו באיטיות אינסופית ומעיקה. הסתכלות בשעון כל כמה דקות בתקווה שיראה שעה אחרת, אך לשווא.
לאט ולאט ולאט.
אני שומעת אנשים סביבי באים והולכים ועוברים מחלקות ומפונים לבדיקות כאלה ואחרות וכל מה שאני רוצה זה רק לראות את הדקות עוברות כדי שנקבל את האו-קי להשתחרר.
שיאשרו לנו שהכל בסדר.
הזמן עובר מהר, מהר מידי אולי, כשאנחנו מקבלים תשובה שלא רצינו לשמוע. כמו סרט שמישהו שכח על הרצה, ואין אף אחד באזור כדי ללחוץ סטופ.
הרופא עומד ונותן אבחון אירוני שכלל לא חשבנו עליו, ואפילו הוא הודה בעצמו שלא חשב שכך יקרה.
אבל קרה הדבר ואנחנו כבר כאן.
*
הרבה פעמים אני מרגישה שאני נהיית ממש עצובה סתם ככה, או קצת חולה, או שיש לי מיגרנה כל כך חזקה ושאני לא יכולה לנשום. אני תמיד נעה בין בריאה למישהי שמשהו לא בסדר איתה.
99% מהפעמים זה כי מישהו שיקר לי חולה. או גוסס. כבר קרה שזה היה שניהם.
זה קצת גובל על אמונה תפלה בוויב של פנטזיה, אבל הייתי אומרת שיותר משלושה מקרים זה אחד יותר מידי בשביל לא לקחת את זה ברצינות.
והינה, שוב התעלמתי מזה, ומסתבר שהעצבות והחולי בכלל לא היו שלי.
*
הוא שוכב על המיטה לצידי ואני רואה כמה דמעות בורחות מעיניו בזמן שהוא מסכים לדבריו של הרופא המנתח, ותוך שניות אנחנו הופכים מאנשים שבאו לבדיקה פשוטה לאנשים שממתינים שיעבירו אותם למחלקת כירורגיה. ככה פתאום, בלי הכנה נפשית מראש, בלי ציוד אישי מהבית. כלום.
אנחנו מתקרבים לכניסת שבת והלב שלי דופק.
פעימה.
עוד אחת.
ועוד שתיים.
פעימה.
הברכה של הדלקת נרות מתנגנת לי בראש, שלא אשכח אותה, שלא אטעה בנוסח.
יש כל כך הרבה אנשים סביבי אבל אני מרגישה כל כך לבד.
בואי שבת ברוכה, ועטפי אותו ואת כולנו באור.
עד שסוף סוף קוראים לנו ומכניסים אותו, ההמתנה בחוץ נמתחת כמו עד אינסוף. התחושה הזאת של אי וודאות לגבי מה שיקרה אוכלת אותי, משגעת. אין לי אף אחד לדבר איתו, אף אחד שיקרא איתי תהילים. הסבלנות שלי אוזלת ואני מתחילה להתהלך במעגלים ליד הדלת, מתעלמת מאנשים שעוברים או יוצאים מהמעליות ליד.
רק שהכל יהיה בסדר.
רק שהכל יעבור בשלום.
רק שהכל יהיה בסדר.
רק שמישהו ייצא כבר ויגיד לי שזה נגמר.
וכשזה קורה, אני מרגישה שחצי בי נרגע, אך החצי השני מסרב. לא עד שאראה אותו במו עיניי. לא עד שאחזיק לו את היד.
אני רוצה לחשוב שעשיתי עבודה מדהימה ושלטתי במצב בזמן שהוא חזר על שאלותיו כמה פעמים -שאריות מההרדמה עדיין בגופו, כנראה- לא מודע לכך שנענו כבר. לחלק הזה הייתי מוכנה. כבר עברתי אותו בעבר.
אפשר לומר שאחד היתרונות שיש לי על פני אחיותיי זה שאני הרבה יותר מאופקת. אני יכולה לאגור את הכל בפנים ולעטות חזות אחרת, קלילה יותר, מצחיקה אך רצינית.
אני יודעת להחזיק את עצמי מלבכות במצבים שבהם זה פשוט לא יועיל לאף אחד, כמו עכשיו.
השבת מתפרסת ברקיע בחוץ ואנחנו מנסים להתנהל בשגרה שבתית כמה שאפשר. מישהי מאנשי הצוות בקומה היתה פשוט מקסימה ודאגה לתת לי ארוחות שנשארו להם ושמיכה להתכסות בה. אולי היא חשבה שאני צעירה יותר מכפי שאני נראית, תלמידה בבית ספר, ולכן היתה עדינה איתי.
בכל מקרה, אני מודה לה מאוד.
הזמן חוזר לזוז שוב ברגע שהרופא אומר את מילות הקסם.
"מכתב שחרור מחכה לכם בתחנת אחיות. לקראת צאת שבת יבוא רופא לעבור עליו אתכם ואתם חופשיים ללכת הביתה."
אני רואה את ההקלה מתפשטת בעיניו ומתחילה במסע כדי לגרום לזמן לעבור מהר יותר. השעה רק 12 בצהריים, אך זה לא מה שיעצור אותי.
הוא אמיץ, הוא חזק, הוא חכם. הוא מאופק כמוני. אנחנו שנינו לא מראים רגשות יותר מידי, אבל זה בסדר, זה מה שמחבר אותנו כל כך טוב מעבר לקרבת דם. אני יודעת שכואב לו ושהוא עצוב, אך הוא לא רוצה לדבר על זה ואני לא דוחקת בו.
אני שם בשבילו, וזה כל מה שהוא צריך כרגע.
תודה לך, שבת ברוכה, שעטפת אותנו באור.
תגובות (1)
הי ספיר.
את מתארת חוויה לא קלה. לקבל בשורה על בעיה רפואית של קרוב משפחה, מלווה פעמים רבות בתחושת חוסר אונים.
מהניסיון שלי, תארת בצורה יפה ועדינה את המתרחש בחדר המתנה והתאוששות. אני שמח שדברים הסתדרו והשתחררם הביתה.
את מספרת על היכולת שלך "להחזיק דברים בפנים", סוג של קשיחות ואולי קור-רוח. התכונות האלה עוזרות לך להתמודד בזמן המשבר, אבל זה נשמע בודד וקשה להתמודד באופן הזה כל הזמן. אני מקווה שפרט לאפשרות של הכתיבה והשיתוף כאן, יש עוד אדם שאת יכולה לשתף אותו בכל מה שמתחולל בפנים.
מאחל לכם החלמה מלאה.