אכלס – פרק 4 – הזדמנות אחרונה להירשם!

כמו שאמרתי בפרק הקודם , היום ( אבל לא יהיו הרבה פעמים כאלו) יש נ.מ חדשה! אני יתחיל עם … רון!

נ.מ 1 רון .

אני יתחיל לרגע של לפני יום ההולדת לאלכס , כשבאתי לדבר עם מאיה , אוקיי אז ככה זה הלך:

״היי…״ אמרתי , בזהירות , ״בוא הנה , תיכנס …״ מאיה השיבה , ״אז…״ התחלתי להגיד ללא מילים ״אלכס? הוא קרא לך לכאן?״ היא שאלה ואני השפלתי את מבטי , ״אני חייב להודות שלא חשבתי של הקשיב לכלב וללכת אלייך יהיה רעיון טיפשי…״ אמרתי בעגמומיות ״לא כאשר מדובר באלכס״ היא צחקה ואני גיחכתי ״על מה אתם דיברתם?״ היא שאלה וחיוך קטן עוד נותר בפניה בלעתי רוק והשבתי בשקט ״עלייך״ ״אז אתה חייב לי קולה , דיברנו אליך״ היא צחקה חלושות , ופיתאום אני מרגיש שאולי יש תיקווה … היא שאלה ״מה אתה נבוך?״ ״אהה…״ השבתי בגימגום , לא חשבתי שעד לפה הגיע , ״תודה בזה״ היא הפצירה בי ״אני לא מסוגל!״ ״חבל מאוד , כי אני מסוגלת ״ היא נשקה לי ואמרה ״בוא! אנחנו מכינים מסיבת יום הולדת לאלכס!״ היא המשיכה ורצה ואני כולי מסמיק. רצתי אחריה …

*****
״הוא כזה חמוד שהוא ישן!״ אמרה שי ״נכון?״ שאלה קארה, ״טוב דיי! הוא כלב מילחמה לא גור כלבים חסר אונים!״ אמר דוד ״אבל הוא כזה חמוד!״ מתחת קארה ״אז מה?! רון! תגיד להן!״ ואני במחשבות אחרות אמרתי ״כן פיצה זה רעיון מצוין אחי״ כולם צחקו ורק דוד האדים ברוגז ואמר ״אתה לא עוזר!״ ״אז תקנה לך משרת מה אני יגיד לך?״ השבתי ״שאני צודק!״ הוא אמר בכעס ואז אלכס התעורר ונבח בשימחה . ״אלכס יום שבת! אל מי אתה רוצה לבוא אחי?״ שאל אותו דולב , ואלכס נבח עליי , קארה ניראתה מעט עצובה שחברה הטוב לא רוצה לבוא אליה… והיא אמרה ״ נו טוב… רק ביגלל שפעם שעברה הייתה אצלי״ היא אמרה בחיוך מזויף והוא בא איתי ״היי רון! ההורים שלי מרשים לי לבוא אליך אם זה בסדר?״ מאיה שאלה , היא קצת הסמיקה והשבתי ״סבבה מיבחנתי״ וניכנסנו לאוטו הלבן-אדום שלי , שמנו לאלכס משקפי שמש בצבע שחור והוא ניראה מדהים , בייחוד ביגלל שהוא כלב רועים גרמני , רק שסיפרו אותו כך שיראה מעולה … כשהגענו לביתי אמי קראה לי ״רון!״ דרך החלון וראתה את מאיה ופניה רק אורו עוד יותר , ופתחה את הדלת ואמרה ״אלכס! ברוך שובך! ומי החברה?״ שאלה אותי אך הביטה על אלכס , היא מאוד אוהבת אותו וניראה שהוא אותה ״מאיה״ השיבה מאיה ואמרה ״מזל שהכנתי עוד אוכל לעוד צלחת ואתה אלכס תקבל סטייק טוב אה?״ ואלכס רץ מהר הביתה לייד כערת וכל אדומה לכלבים התיישבנו סביב השולחן ואימי אמרה ״אז ספרו לי , יש חדשות?״ היא שאלה בחיוך , ועניתי בעצב ״עוד 3 חודשים יש מילחמה…״ ואימי ניראתה עגמומית , כך גם מאיה , ואלכס אפילו הפסיק לאכול , מה שאמר שהוא צותת לנו… אז החלפתי נושא ושאלתי ״איפה אבא?״ והיא ענתה ״יצא למועדון קלפים , אתה מכיר אותו״ היא ענתה , וכך המשיכנו , עד שאלכס רצה לשחק קצת אז מאיה ואני יצאנו לטייל , לירושלים שלא הייתה רחוקה . שכרנו אופניים ואלכס רץ איתנו , ממש נהנו , כאשר רצינו להיכנס לבית המיקדש מצאנו מאחוריו בסימטה שלא ניראת לעין , שני ערבים אחד עם רובה ובשני סכין בנדן . צעקנו לעברים בערבית ׳היי! תורידו את נשק!׳ הערבים , לא ניראו מבוהלים אלא רק קיללו אותנו בערבית כמו ׳ישראלים ***״ והערבי עם הסכין החל ליתקוף , אלכס האמיץ , שכבר החלימה רגלו , נשך את הערבי בכפו וניראה שפצע אותו קשה , השני לעומת זאת ברך כפחדן , אלכס ואני רדפנו אחריו והשארנו את מאיה עם הערבי הפצוע . עד שלכדנו אותו במבוי ללא מוצא , שמענו את מאיה , אלכס ניראה מבולבל כחשב אל מי ליפנות , אל מאיה או לירדוף אחר הערבי ? אבל אני ללא היסוס , רצתי אל מאיה ואלכס מאחוריי , לא היה זכר לערבי וראינו סך הכל את מאיה שוכבת ללא הכרה … אלכס ניראה מתוסכל עד מאוד , בהתחלה שי ואז מאיה? אין לנו טלפון, מאיה איבדה את ההכרה , האוטו שלי רחוק מדיי, העולם נוצר כדי להרוס את חיי? החלטתי בסוף לבקש להיתקשר מאיזה קשיש , שילמתי לו שטר של 20 על ההתקשרות ועד מהרה הגיע אמבולנס , ניידת מישטרה , וג׳יפ של צהל מהמחנה שלנו אחרי שכולם הלכו , אני ואלכס חזרנו למכונית ונסענו חזרה למחנה, תוך די נסיה אני מספר לאימי על מאיה , ואלכס פשוט לא הוציא נביחה או אף נהמה ידידותית מפיו… משהוא שלא מתאים לו… כשחזרנו חיכיתי כל הזמן לטלפון מבית החולים , עד שכל חבריי (לא כולל מאיה) ניכנסו , כבר כימעט בכיתי . אחרי שסיפרתי את הסיפור , כולם ניראו כעוסים , עגמומיים , או עצובים חוץ מקמרון שרק הרים את קולו עליי והאשים אותי ״איך נתת לה להישאר לבד?!״ ״אחי…״ ניסיתי לימצוא את המילים אבל הוא קטע את התהליך ואמר ״אין ׳אחי׳! אין!״ הוא יצא כעוס מהביתן , ודוד ניסה להרגיע אותי ״הוא רק כועס , הוא דואג לה…״ ״ואני לא?״ צעקתי עליו הוא נירתע אחורה ודחפתי אותו הצידה בכוח ואז נבח עליי אלכס נוהם , רק עקפתי אותו ויצאתי כעוס על העולם! ורק אומר לעצמי ״איך נתי לזה ליקרות!״