אלים רדומים, פרק 35: האדם שמאחורי כיסא הגלגלים
לעיתים קרובות, אנשים הישובים בכיסא גלגלים מהווים מראה מפחיד, והרבה מן האנשים הנקרים בדרכם מסיטים את מבטם מהם. אני סבור שהם מתאמצים עוד יותר לא להבחין במוביל שמאחורי הכיסא. דבר זה אינו מפתיע, שכן אלו המטפלים באנשים חסרי ישע הם בדרך כלל דלי אמצעים. רק מצוקה כלכלית מכניסה אנשים לעבודה כזו. התודעה יראה מהמצוקה ומהעוני שהיא מתארת לעצמה אף יותר ממחלות אפשריות וממוות.
כשיצא לי להסיע זקנים בכיסא גלגלים הפכתי להיות כמעט בלתי נראה. מכרים לא הבחינו בי תכופות. הם פשוט לא היו מסוגלים לחבר את דמותו של מכרם עם מטפל שמוביל כיסא גלגלים. ואת אותה הבעיה ראיתי אצל עמיתיי, שבמידה ניכרת לא חיברו את עצמם עם מעשיהם, וראו השפלה בעבודתם.
אולם, צפיתי בתגובה שטמונה בה סתירה חריפה עוד יותר אצל קשישים רבים, שחשו הכרת תודה עבור שירותיי, והיו מתחילים לדבר על כך שמגיע לי מקום עבודה טוב יותר. וביניהם היו כאלה שאיימו לעבור לחברת סיעוד אחרת אם ישלחו להם מטפל אחר במקומי… הסתירה הזו קלה להסברה. אנשים אלו חשבו שאני אומלל בעבודתי, ורצו להביע אמפתיה.
בכל הסיטואציות האלו יש השפלה. אולם היא אינה מצויה במקום שבו רגילים להבחין בה. ההשפלה היא בבריחה תמידית מן הפחד ממזעריות, מבלי לתת את הדעת על היכולת להתגבר עליו, שנמצאת בכל אחד מאיתנו.
תגובות (0)