אמא… אבא… אני אוהב אתכם.

קמתי בבוקר, אמרתי תודה לאלוהים, כרגיל.
ציחצחתי שיניים, אחותי חשבה שזה מצחיק ושמה לי במקום משחת שיניים – משהו לבן כזה… לא נעים.
אותי זה לא הצחיק, זה עשה לי ריח רע והיא כל הזמן עושה את זה ודברים מעצבנים אחרים, זה כבר לא נעים לי, אבל אני סולח לה כל פעם מחדש. ככה התחיל לי היום.
יצאתי החוצה אחרי שהתארגנתי, ועליתי להסעה.
בהסעה, הנהג הבין שיש לי ריח לא משהו… הוא צעק עליי ואמר לי שהוא לא מעלה אותי. לא אמרתי כלום, התחילו לרדת לי דמעות.. הוא השפיל אותי מול כל הילדים.

הלכתי לבית ספר ברגל, איחרתי בשעה. המורה צעקה עליי ואמרה שאני אף פעם לא בא בזמן, אף על פי שזה האיחור הראשון שלי… היא אמרה לי ב"צחוק" שאני מסריח… כל הכיתה צחקה, אני הלכתי למקום והנחתי את הראש על השולחן, התחלתי לבכות בשקט.
אף אחד לא שמע את הזעקות שלי, אף אחד לא יודע שאני חותך כבר 3 שנים, אף אחד לא יודע למה אני בא כל הזמן עם חולצה ארוכה, אף אחד לא יודע שאמא שלי לא בחיים כבר, אף אחד לא יודע שאני ניסיתי להתאבד כבר 4 פעמים, אף אחד לא יודע שאני עובד בלילות, כדי לפרנס את אבא שלי שחולה סרטן, ואת האחות הגדולה שלי, שהיא ד"א אוטיסטית.

בהפסקה, כרגיל, 2 ילדים מהשכבה מעליי בעטו בי… לקחו לי את הכסף שאתמול הצלחתי לחסוך, רציתי לקנות משהו מתוק. משהו שאולי יעשה לי את היום קצת יותר מתוק באמת…הם בעטו בי…לא צעקתי, פשוט בכיתי, אני כבר רגיל.
אחרי שהם הלכו, הלכתי לפינה שלי, הפינה שהיא רק שלי, אף אחד לא יכול לגעת בי שם, כי אף אחד לא מכיר אותה חוץ ממני וחוץ מאב הבית, שהוא היחיד שנחמד אליי אני חושב… הוא לפעמים בא בהפסקות ומנסה להצחיק אותי… הוא מצליח. הוא זה שלפעמים מחזיק אותי, הוא והבדיחות קרש שלו…אני מעריץ אותו.איכשהו הוא הצליח לשרוד אפילו ששני הבנים שלו מתו כאשר הם נלחמו…

יש צלצול, נגמר עוד יום, חוזר הביתה בהסעה שוב, הפעם הנהג לא שם לב אליי, כי אני עולה עם כל השאר.
חוזר הביתה, עולה לחדר, נשכב על המיטה, חושב קצת על החיים, חושב על החיים החרא שיש לי.
הולך למטבח, לוקח משהו לאכול.. לוקח את הלפטופ ועולה חזרה לחדר, נכנס לפייסבוק בשביל לבדוק אם יש משהו חדש בקבוצה של הכיתה… אני שם לב שיש סרטון שילד אחד העלה, ויש הרבה שצוחקים ממנו. החלטתי גם לראות, הרי היום הזה דורש קצת צחוק.
אני רואה בסרטון 2 ילדים בועטים במישהו, אני נזכר שאלה 2 הילדים שתמיד בועטים בי… חשבתי שאולי הם בועטים גם באחרים, אבל אז הבנתי.. שזה אני. אני זה שהם הקליטו. אני זה שמושפל. אני. אני. האשמתי את עצמי, קיללתי את עצמי.
התעצבנתי, אני לוקח סכין עכשיו… זאת שקיבלתי ליום הולדת 13 מסבא ז"ל, זאת ששווה הרבה מאוד כסף, זאת שאני תמיד יזכור, כהמתנה האחרונה שלי מסבא.
לקחתי אותה, התחלתי לחתוך מהר ובכעס את הוורידים, הרבה דם יצא. על כל תגובה שקראתי בסרטון, חתכתי עוד וריד, והגעתי למצב שכל היד שלי, דם. ואני על סף עילפון.
לקראת הסוף, דקרתי את עצמי בבטן, חזק.
קמתי לאחר יומיים, ככה אמרו לי לפחות, זה היה בבית חולים, אמרו לי שאבי נפטר, בהתקף לב כאשר ראתה אותי על הרצפה גוסס. אני עד היום לא מבין למה עשיתי את זה.

זה הייתי אני. אני הילד הזה.
אלה החיים שלי, ואני סובל עד היום.
אבל אני מנסה לשרוד… מנסה מאוד.
הכל בזכות חברה שלי, והחברים הטובים שיש לי עכשיו, שהכרתי לאחר שהתחלתי לפתח את הבטחון העצמי, ולהפחית את כמות חתיכת הוורידים… היום אני כמו חדש.

אבל עדיין, יש פצע שלא ייגמר בחיים.
אמא, אבא, אני אוהב אותכם.

——— זה לא אני, זה בשביל המתח בסיפור—————

איך ?
:)