אני זקוק לעזרה, אני חושב – פריקה של מה שעובר עליי…
טוב, אולי תיכעסו שאני מספר לכם על מצבי, אבל בישבילי זאת פריקה של כובד עודף. מה שאני עובר זאת תקופת דיכאון, לחלק מהאנשים יש את זה, אני חושב מחשבות לא טובות, מי תרכז בבעיות, מדוכדך, קשה לי להנות יותר, במילה אחת? שבור, שבור נפשית. אם מישהוא מכם יודע מה אני צריך לעשות, בבקשה תגידו לי, כי המצב רק מידרדר, ההורים שלי עדיין לא יודעים, ואני במצב לא טוב איתם. הם יעשו מזה עניין, אני לא בטוח שזה עניין של זמן, אצל חלק זה עובר כך וליפעמים זה בכלל לא עובר, מה שמפחיד אותי, אני באמת מנסה לימצוא פיתרונות, ויש שיר רקע עצוב עכשיו, אז אני בוכה… אידיוטי, לומר את זה. אבל באמת, מי שיודע או יכול לעזור שיגיב, מי שיודע מה אני עובר, ויודע איך ליגרום לזה להיפסק, שיגיב, אני כניראה לא יעלה עוד סיפורים מהסיבה הזאת, שום פריקה לא עוזרת, אני מתחיל להיות יותר לחוץ, יותר פזיז, שקט מדיי, ו׳חשוך׳. אני רוצה עזרה.
תגובות (27)
קרה לי. אלוהים, אני כל כך מבינה על מה אתה מדבר.
זה מצב נורא, היה לי אותו במשך שנה.
אני לא יודעת אם זה דיכאון מה שהיה לי, אני מניחה שזה כן.
אני לא יודעת מה לומר לך… אני לא יודעת איך הצלחתי קצת להעביר את זה.
כתבתי יותר בפירוט על מה שקרה לי, אתה יכול בעצמך לקרוא.
זה קרה לך בגלל משהו שקרה לאחרונה, או שזה פשוט נפל עלייך?
הרבה ריבים, מצב מישפחתי קשה, יום אחרי זה – התעוררתי מדוכא… אני צריך לעשות משהוא?
לדבר, לפרוק, יש כל מיני עמותות ואתרים שאתה יכול לדבר עם אנשים.
יכול להיות שזה סתם יום רע, אני חושבת שתראה אם אתה נשאר במצב רוח מדוכדך או לא.
שים אזניות וחכה שעברו הבעיות בדרך כלל החיים מתקנים את עצמם פשוט אל תיקח על עצמך שום אחריות לבעיות של אחרים…
תמצא חבר טוב.
תת
*תצטרף לחוג,
לקבוצה.
תהנה.
תישאר איתנו.
תדבר על דברים פילוסופיים.
אני לא אומרת סתם, זה מעודד.
תקרא על אנשים מסכנים ממך.
אומרים שאחת התרופות הן כלבים, את יודעת, הם משמחים, וחבל שדניאל לא פה, כני צריך צחוק טהור…
טוב, אני מקווה שזה לא ישאר כך עד החופש הגדול…
הם משמחים, אם הם מתוקים ומאולפים.
אם הם כמו שלי..
הם משמחים.
אבל יכולים להוציא לך את הנשמה.
אני נישאר איתכם יהלי, רק לא במצב טוב, אם אני מוציא כעסים, זה לא אני.
אני מרגישה ככה גם לפעמים.
אתה צריך לשמוע הרבה מוזיקת פופ מאוד אנרגטית (שאקירה, פייבסוס, מיילי סיירוס, ג'סטין ביבר ועוד הרבה) ליהיות במקומות מוארים, ולצייר.
לשמוע על בעיות של אחרים זה מעודד-,-
אותי פחות.
קראתי בפרופיל שלך שאתה בן 9. אז כנראה שאתה לא בגיל טיפש-עשרה…
תתייעץ עם חבר שאתה סומך עליו, אני בטוחה שיש לך כזה.
אולי עם ההורים? אפילו משתמשים באתר שאתה מכיר כמה זמן…
בהצלחה לך;)
תנסה לחשוב ביותר אופטימיות, גם כשזה קשה.
תנסה לעשות ספורט, כשאני מבואסת אני הולכת במשך שעתיים וחצי ופשוט שומעת שירים ומנתחת את מה שקרה כביכול שגרם לי להרגיש רע, ואיך אפשר לשפר.
זה באמת משפר את ההרגשה.
תודה על העזרה, חשבתי שיתחילו ליצעוק עליי שהאתר לא נועד לבקשות עזרה וכו, ומה שנכון, אבל פשוט תודה. עשיתם לי מצב רוח טוב
תאמין לי שיש דברים הרבה יותר לא שייכים מבקשות.
הגבתי לך כבר בסיפור שלך, אבל אני אגיב שוב (איזו לארג'ית אני. כלומר, איזו חופרת אני.)
מה שאני עושה הוא לקרוא או לשמוע מוסיקה ולרקוד איתה. זה פשוט מעביר לי את המחשבה על משהו אחר. לפעמים אני סתם משחקת באיזה משחק מחשב או עם האחים שלי (שבכלל תורמים לי, כי אני כמעט אף פעם לא משחקת איתם. אז הם כל כך שמחים שאני משחקת איתם שזה גורם לי להחזיק מעצמי). פשוט הסחת דעת.
עוד משהו שעוזר, הוא למצוא פתרונות. תנסה לחשוב ממה נמאס לך בחיים, ואז מה אתה יכול לשנות. אם לדוגמה נמאס לך להידרדר בלימודים, תחליט על תכנית מפורטת של סדר הכנת שיעורים. לפעמים, מה שאני עושה, זה לקחת את המשימות החופרות האלה בתנך והיסטוריה (כל מיני "נניח שאתה חייל בצבאו של דוד המלך. כתוב לו על בלהבלהבלה") וממש להשקיע בהן. ככה הכתיבה שלי באמת התחילה להשתפר, בלי קשר.
ולפעמים לדבר על זה עם ההורים שלך כן עוזר. אם לא – זה נותן לך תירוץ להתעורר מאוחר (רק אני יכולה לדבר עם ההורים שלי משתיים עשרה בלילה בלבד?)
זה טוב שאתה פורק את הכל בכתב, אל תהסס לרגע אף אחד פה לא יכעס עליך.
תכתוב תכתוב ותכתוב זו הפריקה הכי טובה.
אם אתה צריך מישהו לדבר איתו אני אשמח לעשות זאת,
ואני אשמח עוד יותר אם תקרא את הקטע שפירסמתי בעמוד שלי שנקרא 'אסור לפספס' זה יעזור לך מאוד ברגעי שבירה.
וכמו שאמרתי קודם אל תישבר אף פעם! אתה הרבה יותר חזק ממה שנראה לך, תראה איך כולם פה עוזרים לך לצאת מזה, אתה מדהים!
*חיבוק וירטואלי*
:) אתם בהחלט חברים אמיתיים! *חיבוק קבוצתי*
ארלעחמגלכללגחנעלגח *נחנקת מהחיבוק הקבוצתי*
שמחים *חנק* לעזור. *השתחררות. אנחת רווחה*
-אוי, תודה סטינגריי. עוד חיבוק קבוצתי!
לאאא!! :PP
כן!!!
אם יש משהו שלמדתי מתקופות הדיכאון החוזרות שלי זה שתמיד מישהו יהיה שם בשבילך והוא יעשה הכל
בשבילי זאת המשפחה שלי, גם אם אני אריב איתם והם הסיבה שאני מדוכאת,
אחותי זה מפלט נפש. אין שום דבר שאני מסתירה ממנה
ולפרוק זאת דרך מצויינת להתחיל
סליחה שאיחרתי למסיבה…
תראה, אני הייתי שם. אני חשובת שכול מי שבאתר הזה היה שם.
במקום האפל הזה, בין החושך לבין האור…
במקום בו אף אחד לא רוצה להיות איתך.
מה שקורה לך נובע מכמה סיבות.
אחת מהם זה גיל ההתבגרות והשנייה זה מאירוע כול שהוא.
תרחיש, תאונה, תקרית, מעשה.
משהו קרה לך ושינה אותך.
לא התחלת להרגיש רע ככה פתאום. זה היה הדרגתי.
אני פעם ממש כעסתי על אמא שלי וכבר לא יכולתי אז פשוט לקחתי את הטלפון ויצאתי למצפה ליד הבית שלי וישבתי שם איזה שעה.
פשוט בוהה, מנסה לחשוב.
אני לא אשקר, היו פעמים שהרגשתי כול כך רע שלא רציתי להמשיך לחצות את מעבר החציה. רציתי לתת למכונית לדרוס אותי, אבל לא נתתי.
למה?
מהרבה סיבות.
החיים קצרים. אל תבזבז אותם על סבל וייסורים. יהיה לך מספיק זמן לעשות זאת שתמות (בשיבא טובה כן?).
יש לי הרבה חברים, גם אם לא כולם טובים.
מה אתה חושב שקורה שאיש מת?
לחייל יש הורים, יש אחים, יש אחיות, יש חברות וחברות, יש שכנים, מורים, תלמידים לכיתה, מכרים, ידידים, דודים ודודות, סבים וסבתות…
תראה כמה אנשים צריכים להתאבל על מותו של איש אחד.
הם מרגישים רע, שזה אשמתם, אבל זה לא.
תחזק את הקשר שלך עם ההורים, תמצא לך חבר שתוכל לפרוק אליו את כול הכאב שלך, אבל תדאג שלחבר הזה יש מספיק כוח כדי לסחוב את המשקל הזה על כתפיו.
יש לי חברה שיש לנו חברה משותפת. החברה המשותפת סיפרה לחברה שלי דברים שהיא לא רצתה לדעת ואלו צמררו אותה.
היא לא רצתה לסחוב את העול הזה על כתפיה, היא לא הייתה מסוגלת. והכי נורא, היא הבטיחה לא לספר לאף אחד, אז היא לא יכלה לחלוק את העול. היא לא יכלה לשתף וזה הכי נורא. להיות לכוד בין עצמך.
הצעד הראשון זה באמת לפרוק ולשתף.
גם בקטעים, אם זה יומן או סיפור או שיר.
אם זה לשבת ולראות טלוויזיה או לטחון אוכל.
אני חייבת ללכת, אבל אל תדאג, אמשיך לחפור לך מחר!
*חיבוק קבוצתי*
נ.ב.
אל תפחד לדבר איתנו (ואיתי!), אנחנו האנשים האחרונים שנכעס עליך.
פנה לחבר טוב ומיוחד, הורה או אח או אפילו היועצת
מה שצריך לעשות, זה למצוא את הבעיה, מאיפה הכול התחיל.
ואל תנסה לשנות את ההרגשה שלך.
אי אפשר לשנות את איך שאתה מרגיש. אפשר ללבוש מסכה, אבל אחרי זה אתה תכעס על עצמך אפילו יותר.
לילה טוב :)
מבינה אותך, כמעט שש שנים אני בתסבוכת הזאת.
יש לך דמי כיס? תקנה לעצמך משהו קטן מתוק או מצחיק.
אין? תדבר עם מישהו, תצייר, תכריח את עצמך לכתוב.
תמצא חבר לבלות איתו, תשאל את תומר, האח שלך. ^_~
אולי זה יעזור
רציני אולימפוס, חיבוק?
תודה!!!!
אני ממש מתגעגעת לחיבוקים.
ו… רגע למה כמעת כל הסופרים כאן (כולל אותי) גם עברו תקופת דיכאון?!
כי בדיכאון כותבים ואז מוצאים אתרים כמו זה ופורקים בכתיבה, זה די הגיוני אם חושבים על זה.
אולימפוס גם לי יש תקופות חוזרות ונשנות של דיכאון ולפעמים לשבת מול הטלויזיה לראותצקומדיה ולטחון צ'יפס זה הכי טוב.
בנוסף, בתקופת הדיכאון כדי לך לכתוב, לאוו דווקא לאתר, פשוט לכתוב את העצב החוצה.
כל הקטע של החבר התומך זה גם רעיון מצוין ל רות שלילדים בגיל שלך אין כל כך הרבה נסיון עם הקטעים האלה אז אנחנו נפתח שיחה בסקייפ של כל האנשים שהגיבו פה ונעזור לך להתגבר על זה :)