אני יודעת !

עיניי החומות כשקד דומעות,
שפתי הורודות כצמר גפן רוטטות,
מחשבותי כמו גלים בים סוער פועלות,
המוח אומר כן,
אבל הלב מתנגד.
הלב, הלב הוא זה שמציל אותי,
הוא זה שמחזיק אותי שפויה,
המוח נחפז,
והלב חושב שנית,
האם כדי, האם זה נכון ?
הלב מפעיל את רגשותי הפועלות כספוג רך,
נמחצות מרוע של אחרים, מיריקות ופגיעות,
ומתרככות ממחמאה, טוב לבם של אחריםם.
מנסה אני שלא לדמועה,
הרי אני חזקה,
אני כבר לא בוכה,
לא פורקת בבכי,
אלא בכתיבה.
גופי רועד, אך אני,
אני יודעת,
שאני עושה את הדבר הנכון,
לכתוב..