אני עדינה מדי בשבילכם.

״כל יום, אני עוברת בבית הספר, מנסה כמה שפחות להתבלט. אבל אתם נדבקים אליי, ולא מפסיקים להציק. חוטפים לי את הספרים, זורקים לי אותם על הרצפה, מקשקשים עליהם ולוקחים לי את האוכל ואת הכסף.
״אני ממלמלת ״די כבר״ חלוש בכל פעם שזה קורה, אבל לא יותר מזה. שנים, אתם לא יודעים אפילו כמה, אומנתי במסכות קפואות של חוסר רגש. ״ככה את תשרדי,״ אמר אבא שלי, שכבר מת כשהייתי בת 7 מתאונה נוראה. בואו נתערב שאפילו את זה אתם לא יודעים. ״אם לא תראי לאנשים מה את מרגישה, הם לא יפריעו לך.״
״אבל זה לא קרה. לא הפסקתם לעולם, ובגללכם כל היסודי נשארתי בלי חברים..
״דודה שלי, שאני גרה אצלה רשמה אותי לבית ספר פרטי. היו שם אולי 5 ילדים מתוככם. הפסקתי להכיר בקושי 2 חברות חדשות, וההצקות חזרו.
״הן ניסו להגן עליי כמה פעמים ולהתלונן למנהלת, אבל מה היא שמה קצוץ על ילדה מסכנה בכיתה ז׳? יותר מעניין אותה שהבן שלה שכב עם הבת של המורה למתמטיקה. מה אכפת לה בכלל מהצקות של ארבע שנים??
״כשהגעתי לכיתה ט׳, החליפו מנהלת. חברות כבר עזבו אותי, אחת טסה עם המשפחה שלה לשליחות ואחת סתם נטשה אותי. סוף-סוף עזבתם אותי במנוחה. כל הפסקה הייתי יוצאת לטיול מסביב לחצר, ובאחד הימים האלה ראיתי אתכם שם, ליד פח האשפה. הייתה שם ארנבת פצועה ואתם התעללתם בה. אני זוכרת שעמדתי קפואה מולכם, בוהה במחזה המזוויע, מרגישה בעיניי נרטבות אחרי שנים שלא בכיתי, לא מאז גיל 7. ״תפסיקו כבר!!!!״ צרחתי. הסתובבתם לכיוון שלי, הבטתם במבטים מאשימים. ואז פשוט הלכתם משם, זה עם זה. לא מדברים, לא אומרים דבר. כמו שעשיתם אחרי שפצעתם והתעללתם בי. רכנתי אל הארבנת המדממת קלות. אתם יודעים כמה פעמים כמעט רציתי להתאבד בגללכם, להצטרף לאבא שלי או לראות את האימא שמעולם לא הייתה לי? שעזבה אותנו ישר אחרי שיצאתי מהבטן? אבל לא. אני הייתי חזקה, הסתרתי את הרגשות שלי עמוק בפנים. אני עדינה מדי בשבילכם.״

הנחתי את הדף על השולחן, מתנשמת בכבדות מהסיפור שהיה סיפור חיי. המורה הביטה בי במבט המום, הילדים נראו קצת עצובים. החבר שלי, קורי, בכה קצת. חייכתי לכולם.
״זה בסדר,״ אמרתי בקול חלוש. ״עכשיו אני כאן, איתכם, עברתי בית והכל בסדר..״
״זה לא בסדר.״ אמר קורי וקם. ״את כל כך מדהימה, מלאה ושמחת חיים היום, ופעם..״
הוא טמן את דמעותיו בתוכו כיאה לגבר, התקדם לקדמת הכיתה וחיבק אותי.
״שלוש כיפאק היי ללין האמיצה,״ אמר קורי.
שמעתי אותם צועקים את המשפט, ואז כולם קמו וחיבקו אותי מן חיבוק מעודד שכזה. אבל האמת, שהם גרמו לחיים שלי להיראות כך. דודה שלי עברה לגור בוושינגטון, הרחק מקנדה, ארץ הבלהות שלי, וכאן הקמתי את חיי מחדש. יש לי המון חברות וגם בן זוג. ואותה ארנבת שהצלתי? היא גרה איתי בבית, כבר המליטה כמה גורים-ארנבים.
״קיבלת 100, לין,״ אמרה המורה בקול חנוק. ״מגיע לה אפילו יותר,״ אמרה חברה שלי, אנג׳ל.
״היא שרדה שם, בגיהנום.״