אני קטנה. היא גדולה.

הלכתי לגינה, שתלתי פרות וירקות טעימים בה. תפוז, עגבנייה, תפוח ועוד..
חיכיתי בקוצר רוח עד שיגדלו. ציפיתי לאכול אותם כבר עכשיו.
אבל פתאום, כששתלתי עוד פרות טעימים, באה אישה שנראתה כמו מכשפה.
"מי את ומה את עושה בגינה שלי?" שאלתי בבהלה.
"הוקוס פוקנוס, את עכשיו פצפונת!" היא הזיזה את השרביט שלה במהירות בזק שלא הצלחתי לראות,
אבקה התפוררה עליי והיא נעשתה עם הזמן יותר כבדה עליי.
איך היא נעשתה יותר כבדה עליי? כי התכווצתי. הייתי קטנה יותר מפרי או ירק. הייתי כל כך קטנה..
שאף אחד לא יכל לראות אותי, אפילו בזכוכית מגדלת! אבל, שמעתי צעדים גדולים, ראיתי נעליים גדולות וסגולות מתקדמות אל עבר הפרות והירקות שלי. הם כבר גדלו, אך יד גדולה לקחה אותם ועקרה אותם מהאדמה ושמעתי את הלעיסות שלה. היא אכלה לי את הפרות והירקות! חשבתי לעצמי באותו רגע, שאני חייבת לנקום. אבל איך? הייתי קטנה מדי בשביל להילחם ביד הענקית.
הלכתי אחרי הנעלים הגדולות שרקעו כל הזמן ברעש גדול, שגרמו לי לרעוד. נדבקתי אליהם כמו אל דבק.
לא עזבתי אותם. אחזתי בנעליים.
הנעליים הלכו לביתי הגדול והמפואר, טיפסתי מעבר לנעליים וראיתי רגליים, מותניים, בטן, ידיים וראש.
אבל הם היו כל כך גדולים בניגוד אליי.
ראיתי את הפנים, שהיו לי מוכרות. המכשפה! המכשפה שכישפה אותי! עכשיו הייתי חייבת יותר לנקום.
המכשפה הוציאה ממגירות המטבח סיר גדול, בו היא חתכה את פרותיי וירוקתי היפים. הייתי רעבה כל כך, שקפצתי לסיר, בו היה את כל הירקות והפרות.
אכלתי רבע מהפרות והירקות, כבר הייתי שבעה. הבטן שלי לא עמדה בזה יותר. היא התכווצה ועכשיו היא יותר קטנה.
לפתע, המכשפה פתחה את פיה, לקחה מהסלט כפית, בה אני הייתי ועמדה לאכול. אותי!
והיא הצליחה. היא אכלה אותי ונחנקה בגדול. היא ירקה אותי לאחר מכן, (דבר מאוד מגעיל.) אך זה לא עזר. הירקות נתקעו לה בגרון והיא התעלפה!
———–
עכשיו קמתי.
זה היה חלום, חלום שמשקף את חיי האמתיים, אני קטנה יותר מהם. אך יכולה יותר מהם.
מזכיר לכם משהו? לי זה מזכיר שמשעמם לי מווווווווווווווות. ויש לי מחסום כתיבה.