אני שונאת

אני שונאת את עצמי!!! אתה הקורא היקר יכול לחשוב למה, אבל אני אענה- אני מרגישה שאני מכוערת מדי, טיפשה מדי, פחדנית מדי, ביישנית מדי ולפעמים קולנית מדי. וכן אני ניסיתי להתאבד. ולא הצלחתי. אני שונאת את ההורים שלי. הם הרביצו לי, וגם עכשיו, כשאני בת עשרה, הם עושים את זה. מבחוץ הם נראים ההורים המגניבים, הקולים וטובי הלב, אבל אני יודעת שהם סתם צבועים חנפנים מגעילים. כשצעקו לפני כמה ימים על אחותי ואמרו שלא יצא ממנה כלום, שאלתי את אמא אם גם אני לא כזו. היא אמרה שאני יותר, אבל לא מספיק. אני לא אחראית??? אני מצאתי את האוגר שלנו גרפילד. אני שונאת את הבנות נטולות הח'צקונים היפות, המקובלות, החברותיות עלאק כי הן עושות את עצמן טובות לב אבל אני יודעת שהן חרא של בנות. אני שונאת בנים, יצורים מתרפסים ולעיתים להפך. שקרנים מכוערים. רוב הסוטים והפושעים הם בנים, אז לא פלא שאני פמיניסטית. התחלתי לשנוא אותם מהרגע שהרביצו לי בהפסקות בכיתות א'-ג'. איד מהם היה בן טיפוחיה של המורה, והוא הרביץ לי מסיבה כלשהי, אני לא יודעת. ותנחשו מה הייתי צריכה לעשות? להרביץ להם בחזרה! היו לי חברות, ולהן הם גם הרביצו, אז שמתי אותן תחת חסותי, ונתתי להם להרביץ לי במקומן. וכשדחפתי אותו רק את זה המורה ראתה, ושלחה אותי למזכירות! אותי! הייתי אז בכיתה ב', ולא היה שם אף אחד, אז יצאתי לטייל קצת. תארו לכם ילדה גמדה מטיילת בבית- ספר לבד!!! ואתה יודע מה אני הכי שונאת- שאני לא יודעת מה אני אוהבת.