אני
"חיים אינם חיים בלי עיניים" ציטוט שלי בגיל 9.
העיניים הם ראי הנפש, בלי עיניים, הנפש והעולם אינם בקשר, והנפש שומעת, מרגישה, יודעת שהעולם בחוץ קיים והוא מדהים.
אבל היא מוגבלת, היא נתונה לכלא, קשורה בקשר מלידה, היא פשוט לאט לאט ויתרה, הכלא שאמור להיות המקום הכי ביתי שיש, המקום שבו היצירה קורה, המקום שבו יש את החיים בפלייבק, הפלייבק מראה… כלום.
הנפש זועקת אבל קולה לא נשמע, הקול מהדהד לתוך אוזנייה, עוד תזכורת לכך שהיא בודדה.
מכאן הכל נעלם, הפלייבק מראה כלום, אבל אני כבר הפסקתי אפילו לשמוע את הציפורניים הנאחזות בעור.
מכאן אני נכנסתי לשליטה, הכלא הפך להיות בית, העיניים נפתחו, ומאז אני חי.
למה הזכרונות נשארו, זה אני?
תגובות (1)
נפלא. כתיבה נקייה וזורמת מאד. תוכן מעניין, עם דברים קטנים שמוסיפים הרבה. החילוק נכון ואסתטי. הסוף הכרחי, אבל גם לא בום (נו מה לעשות).