אף עקום, ומעבר ללונדון.

סיפרתי להם היום. לשני ולדין. הם לא האמינו לי בהתחלה, נראו המומים, וצחקו, חשבו שאני עובד עליהם. אבל אחרי שהסברתי להם, הם הבינו. שני התחילה לבכות. היא שאלה אותי מתי אני עובד, מתי הטיסה, ועניתי שבעוד שבועיים. דין נראה בהלם. הוא היה המום לחלוטין, לא האמין שאני באמת עוזב. שני החליטה במקום כולנו, שבשבועיים הבאים נעשה הכל. כל מה שנרצה לעשות. ונחגוג על בקבוק אלכוהול בכל יום. דין לא ענה. הוא נשאר תקוע במחשבות. במשך הרבה זמן. אבל אחרי כמה דקות, הוא הגיב. והוא כעס. הוא מתעב את ההורים שלי בכל מקרה, מאז שהם התחילו לחשוב שהוא השפעה רעה. וזה היה בערך הקש ששבר את גב הגמל. הוא האשים את אימא שלי, וקרא לה טיפשה, אנוכית, ומרוכזת בעצמה. הוא אמר שאבא שלי לא מספיק טוב בשביל להגיד לה לא, לא מספיק גבר בשביל לעצור אותה. הוא קם, הכה בקיר המלוכלך מגרפיטי, וצרח עליי. ידעתי שהוא כועס רק בגלל שאני עוזב. רק בגלל שאכפת לו ממני. רק בגלל שהוא רוצה שאשאר. ידעתי שאני מסכים עם כל מה שהוא אומר, ידעתי שגם אני רוצה להישאר. אבל התגובה שלו הפתיעה אותי. הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא הסיבה שחיי השתנו לטובה, מעט. בלעדיו, כבר הייתי מתאבד. הוא הכיר אותי, הכיר לי כמה להקות מעולות, בילה איתי זמן. לי, הוא היה כמו ישועה. הוא הכיר את שני, יצא איתה, אבל הם נפרדו כעבור שבועיים, ונשארו ידידים בגללי. באותו רגע לא חשבתי על כל זה. הוא פגע בגאווה המעטה שנשארה לי. אז התגוננתי. קמתי ממקומי, כבר לא רגוע ועצוב, אש של זעם ניצתה בי. העלבתי אותו חזרה. צרחתי עליו, הוצאתי כעס של הרבה זמן, חלקית בגלל המשפחה שלי. פחדתי שהוא צודק. הוא נתן לי אגרוף באף. זה כאב. הוא הפתיע אותי לחלוטין. הוא התעצבן, כהרגלו, ואני הגבתי לא נכון. הסתבכנו. ברגע שנגעתי באפי, גיליתי את הדם. האף שלי התעקם. ברגע שדין הבין מה הוא עשה הוא נדהם, והתנצל. אבל אני לא נרגעתי. החזרתי לו, בעטתי בבטנו. ואז שני התערבה, באיחור רב, ומשכה אותי אחורה. לא התנגדתי. לא רציתי לפגוע בו. הוא לא רצה לפגוע בי. אבל שנינו פגועים מבפנים. הוא לא רצה שאעזוב. אני רציתי להישאר. הוא החבר הכי טוב שלי. ואני מצטער, באותה מידה שהוא מצטער. לא הלכנו לבית חולים, אלא לבית של שני. ההורים שלה מחוץ לבית למשך שבוע, בחופשה בסין. היא טיפלה בשנינו, באופן חפיף. דין לא התנצל שוב. הוא לא נתן לי סיבה. אבל המבט בעיניו לימד אותי שהוא סולח לי על כך שאני עוזב. שהוא מצטער על התגובה שלו. ואני סלחתי חזרה.
שני סיימה לחשוב על המעבר שלי. יש לה כל כך הרבה נושאים בראש, והיא הבטיחה שנהנה מהשבועיים האחרונים שלי בישראל, לכן היא הושיבה את כולנו על הספה, וכולנו צפינו יחדיו באנימה האהובה עליה, שבה היא צופה כמעט כל שבוע, רק בגלל התקווה ששני הגיבורים הראשיים (ששניהם בנים) יתנשקו. פאנגירל טיפוסית ודכאונית.
אחרי חמישה פרקים ארוכים ומהנים (אני מודה, קיוויתי שהם יתנשקו), הלכנו לבר החדש ההוא עם המנהל המוזר שלא הסכים לתת לנו אלכוהול, בשכונה הלגמרי ישנה ומזוהמת.
בילינו שם עד שמונה, ואז שני הלכה, כי היא קבעה עם חבר שלה. לא נשארתי לדבר הרבה עם דין. כי המצב עדיין היה מביך, ושנינו היינו צריכים זמן כדי לחשוב.
אני כבר לא כועס על דין. אני אפגוש אותו שוב מחר, ונתחיל את השבועיים "המדהימים" שלנו. מצפה בקוצר רוח. הפגישה שלי עם דין גרמה לי להבין כמה מתסכלת היא העובדה שאני חייב להפרד ממנו. הוא ליווה אותי במשך שלוש השנים האחרונות. עברנו הכל ביחד. ועכשיו נדבר רק בקשר אלחוטי. אני מניח שאסתדר. למרות שהמעבר הזה היה כמו כדור רובה במראת זכוכית מושלמת. שובר את המציאות.
בתגובות כולכן אמרתן שזאת הזדמנות להתחלה חדשה. ושהייתן שמחות לעבור. אני מניח שחלק ממני חושב על זה בתור משאלה מתגשמת. אבל אני לא חושב שזה ישנה את המצב בהרבה. אני עדיין אהיה אני, עדיין לא אשתנה לחלוטין, וסביר להניח שאני אהיה לבד. אעשה את אותו רושם. רק המיקום שלי בעולם ישתנה. התקווה שלי עדיין בוערת, בים שלי אין שום דגל לבן.