אז הסיפור הקצר הסתיים, אני שמחה שהוא ככה הסתיים, ואם מישהי קרה לה משהו דומה, או למישהו, אני אשמח שתדברו איתי.
אני התרגשתי ושמחתי ובכיתי עם הדמויות האלה.
מאחלת לעצמי בן זוג כזה שאני אוהב אותו ואחייה איתו בשלום.
שבוע טוב אליענה

אפשר לצאת מזה? חלק 4 הסוף!

23/11/2013 1017 צפיות 8 תגובות
אז הסיפור הקצר הסתיים, אני שמחה שהוא ככה הסתיים, ואם מישהי קרה לה משהו דומה, או למישהו, אני אשמח שתדברו איתי.
אני התרגשתי ושמחתי ובכיתי עם הדמויות האלה.
מאחלת לעצמי בן זוג כזה שאני אוהב אותו ואחייה איתו בשלום.
שבוע טוב אליענה

שווה לקרוא את זה, באמת. מוסר השכל וסוף טוב, אוהבת
***
אחרי שנרגעתי והפסקתי להיות משוגעת הלכתי לעבודה ביחד עם נדב, הוא בדק כל הזמן מה איתי.
זה עצבן אותי…
"לילה טוב" אמרתי בחיוך אל נדב ונשקתי לשפתיו נשיקה קצרה ויצאתי מהעבודה ישר אל האוטובוס ונסעתי הביתה.
אל המקום שלי…
פתחתי את הדלת של הבית ושוב אותה פוזה אותה הרגשה שנכנסים לבית ורואים את אמא אבא וליאור מול הטלוויזיה.
הרגשה של החמצה, פספוס.
הרגשה שאת לא משפחה שלהם כבר…
"היי" מלמלתי והלכתי אל החדר שלי, המקום שלי.
"עצרי" צעקה ליאור, בבקשה ה' שזה יהיה משהו טוב ולא משהו רע..
"כן?" שאלתי ללא הבנה
"כלבה!" צעקה וקפצה עליי והדבר היחידי שהרגשתי זה את גבי נחבט בחוזקה בקיר הקשה והקר, ראשי נדפק בקיר גם הוא כתוצאה מההדף של דחיפתה החזקה של ליאור,
היתי מעורפלת…
"עזבי אותי סתומה" אמרתי וניסיתי להוציא את ידיה שמשכו בשיערי בחוזקה וטלטלו את גופי בחוזקה על הקיר.
"תעזבי אותי!!" צעקתי שוב ורציתי שמישהו יקום ויגיד 'די ליאור!' אבל זה לא קרה..
"כלבה ! את ונדב ביחד! הא?!" צעקה ושוב הרגשתי בעיטות כנגד רגליי ואת גופי חלש ונמנום וערפול תוקף אותי
"אבל יש לך חבר!" אמרתי וניסיתי להדוף אותה ממני אבל ללא הצלחה, כי שוב הרגשתי את עצמי נחבטת בקיר ואת שיערותי נתלשות לאט לאט ממשיכתה הצורמת של ליאור,
היא יכולה להיות מתאבקת, אני יכולה להישבע.
"מספיק ליאור.. בואי נדבר כמו גדו-" התחלתי לומר ונתקעתי על ידי ידה שחנקה את גרוני והצמידה אותי לקיר מגרוני ובעטה בי בלי חמלה.
העיניים שלי נעצמו, במיוחד כי לא יכולתי להראות את החולשה שלי בפנייה.
לא לבכות לידה.
"ליא-" אמרתי ולא הספקתי לסיים את התשובה, כל כך היה חסר לי אוויר.
היא פשוט חנקה אותי.
בעטתי בה ללא חמלה גם וניסיתי להשתחרר ולשאוף מעט אוויר, זה לא הצליח, אבל גייסתי את כוחותי ונשמתי מעט אוויר כי הצלחתי להשתחרר מאחיזה טיפה.
גם הצלחתי לראות את אמא ואבא יושבים על הספה ומביטים בנו, לא מתערבים.
"תדברי כבר!" צרחה ליאור והחטיפה ללחי שלי סטירה חזקה שהשאירה את הלחי שלי פועמת למשך הרבה דקות.
"מספיק!" צעקתי והרגשתי את הצד של פניי נחבט בקיר שוב פעם.
הרמתי את ידי ומשכתי גם בשיערה על מנת להפסיק את המצב המביך שאני מוכה על ידי אחותי והרמתי את ידי השניה אל פניה והזזתי אותה ממני,
"אבא! אמא!" צעקתי וניסיתי לגייס מהם עזרה
"תפסיקי להרביץ לליאור!" צעקה אמא,
"אני נחנקת" אמרתי ואני בטוחה שהיתי אדומה.
בעטתי בבטנה בחוזקה והאחיזה של ליאור בי נפסקה וברחתי לחדר במהירות ונעלתי אחרי את הדלת.
בכיתי.
להפסיק להרביץ לליאור? זאת ליאור הרביצה וחנקה אותי.
היה לי טעם של דם בפה, כשקמתי אל המראה שבחדרי שמתי לב שירד לי דם מהשיניים.
שטפתי את הפה ואת הדם שזלג מהשריטות בלחי שלי כתוצאה מהמכות והחיכוך בקיר ונשכבתי על המיטה, מנסה להסדיר את הנשימה שלי.
לפעמים אני חושבת 'מה עם שני' , מה איתי באמת…
למה מגיע לי כל ההשפלה הזאת…

מאת:נדב
'הגעת הביתה אהובתי?'
-'כן אני בדיוק הולכת לישון לילה טוב אהבה'

או יותר נכון מתארגנת למות…
הסתכלתי על עצמי וצחקתי. מושפלת.. את מושפלת….
יצאתי מהחדר בשעה 3 לפנות בוקר, לא נרדמתי.
יצאתי אל הסלון וראיתי טלויזיה, להירגע מהכל..
שמעתי צעדים ומתוך אינסטינק החזקתי בעציץ וכבר חיכיתי על המשמר, אם היא תנסה לגעת בי לפחות תהיה לי הגנה.
הדמות התקרבה אבל זה היה אבא.
"זה אני" מלמל ומזג לעצמו כוס מים, הנהנתי בראשי וגמעתי את רוקי שעדיין היה לו טעם של דם.
הסתכלתי עליו בחשש, עדיין אחזתי בכד, שמא הוא ירצה להיפטר ממני.
"הכל בסדר?" שאל כשראה שאני לא רגועה
"למה לא עצרת את ליאור.." שאלתי בקול מאוכזב ונשכתי את זווית פי וניסיתי להשתלט על הדמעות
"כי.. כי חשבתי שאתן צוחקות" אמר בפשטות
"זה לא היה.. יש לי סימנים כחולים בבטן ובגב.. זה לא היה בצחוק.." אמרתי בקול שבור
"לא ידעתי" אמר והסתכל על כל הצדדים
"ירד לי דם מהפה, כל הפה שלי דימם. אתם ראיתם את זה" אמרתי בכעס שקט
"שניכם ראיתם את מה שהלך כאן. את מה שהולך בבית הזה כבר כמה שנים.. למה אף אחד לא מרים את הראש ואומר די. " אמרתי בעצב ודמעות זלגו מעיניי
"אנ-" אמר ונקטע ע"י הקול הבוכה והחזק שלי
"למה פאקינג אף אחד לא אומר די!! כל הזמן משפילים אותי כאן! צועקים עלי! מרביצים לי! מביאים לי חוקים ומחייבים אותי לשלם ואם אני אחרוג בתשלום אני אשן בחוץ! למה אתם לא מתנהגים כמו משפחה!" צעקתי
"כי לא ידעתי שכך את מרגישה" אמר במין צעקת זלזול
"אתה כן!! אתה בחרת להתעלם! בחרת לשתוק! כמו כולם! הרוב הדומם!" צעקתי בבכי וראיתי את אמא מחבקת את אבא ולידה ליאור
"מה יש לה" שאלה בזלזול אמא
"כלום אין לי." אמרתי בשקט ובזלזול, רק נשמתי. לפחות את זה מותר.
"את לא מבינה שאני ישנה?מה את צורחת בקולי קולות!" צעקה אמא, ושוב הנה אני מושפלת, השאלה אם אבא הפעם יתערב ויגיד מספיק.
ניגבתי את עיניי והבטתי בו. הוא רק השפיל את הראש.
"כן מה את לא מבינה?! אני ישנה! טיפשה" צעקה ליאור
שתקתי.
כמו כולם…
הרי צריך להיות אחד מכולם. לא?
למה אני תמיד אומרת לעצמי שאני לא אהיה כזאת.. שאני אדאג לכל ילד שיהיה במצוקה.
הרי זה טוב להיות יוצא דופן.
אני יוצאת דופן.. תמיד אמא אמרה לי שאני מוזרה.. לא שווה בעולם הזה.. מטומטמת.. מפגרת..
זאת אני…

"אני לא רוצה לראות אותך! עופי מכאן!" צעקה אמא והצביעה על המסדרון, היישר לחדר שלי
"גם בבוקר לא! בצהריים לא! בערב לא!" צרחה והוסיפה "תחכי שלא נהיה ואז תצאי, שלא תהרסי לנו את היום. הורסת! נאחסית" צעקה אמא ואני הלכתי בבושה אל עבר חדרי ונכנסתי לחדר.
אבל לא בכיתי.
צחקתי.
בלב בכיתי.
הגברתי צחוק מהעבודה וצחקתי בקול רק בשביל שיחשבו שאני לא נעלבת מעלובים.

הבוקר בא וחיכיתי עד שאמא תצא מהבית, גם ליאור. ואת האמת.. שגם חיכיתי שאבא יצא.
כשהם הלכו התארגנתי לבית ספר וישר אחרי בית ספר נסעתי לעבודה.
סיימתי לעבוד ב10 בלילה,
אבא אמא וליאור הולכים לחדרים שלהם בשעה 11 וחצי,
אבל אני לא אחכה בחוץ…
באתילהיכנס לבית אבל הבית היה נעול.. אבל.. אבל למה?!
ניסיתי לפתוח עם המפתח אבל היה נעול מבפנים.
הם נעלו עלי…
ישבתי על המדרגות של הבניין וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.
שמעתי רעש של מפתח מתוך המנעול , מהצד של הבית.
חיכיתי כמה שניות ופתחתי את הדלת, ראיתי רק את הצל של מישהו נכנס לחדר של ההורים והדלת נטרקת.
נעלתי את הדלת אחריי ואכלתי מעט אוכל, אשכרה שעה וחצי חיכיתי מחוץ לבית.

"לכי מכאן, אני רוצה להיות כאן" אמרה ליאור ונעמדה רחוק ממני
"אני תפסתי כאן" אמרתי והמשכתי לצפות בכוכב הבא.
"אבא! תגיד לה שתלך מכאן!" צעקה ליאור
"שני עכשיו תורה, תלכי לחדר שלך" אמר בלי להסתכל עליי
"אז זה הקטע כאן במשפחה?" שאלתי בזלזול

ושוב כמו תמיד. אמא אבא וליאור עמדו והסתכלו עליי , כמו על קוף.
"אז אף אחד מכם לא מדבר איתי?" צחקתי בזלזול,
"זהו? אף אחד מכם לא מתייחס אליי?" צחקתי שוב בזלזול
"כל פעם שאתם כאן, אנ-" אמרתי ונקטעתי שוב מהצחוק המזוייף שלי
"כל פעם שאתם כאן, אני לא כאן? זה הסיפור? אין בנינו שום קשר מלבד שותפים לאותה דירה?" צחקתי על הזלזול ועל הבושה.
אבא כרגיל… תשלימו אתם…
השפיל את הראש. נכון..
אמא הפעם שתקה.
גם ליאור .

הלכתי לחדר שלי והחלטתי. אני עוזבת.
עוזבת בשני המובנים.
ארגנתי את כל הדברים ועברתי אל הבית של לין,
היא גרה בבניין כמוני, רק לבד.
עם אומנת, שמידי פעם באה לבשל ועוזבת.
העברתי את כל הדברים אל לין ומהיום התחלתי לגור איתה.
שילמתי כל חודש כסף.
לא שהיא צריכה את הכסף שלי, אבל הרגשתי חייבת
לין מלייאנית, ההורים שלה טחונים.

עברו להם חודשיים. אף אחד מה'משפחה' שלי לא שאל מה איתי, איפה אני.
כנראה המכתב ענה להם על הכל.. אני מקווה.

'משפחה יקרה.. אם אפשר לקרוא לנו משפחה..
החלטתי שאני עוזבת, כנראה ולא התאמנו ולא נועדנו להיות ביחד, זה לגיטימי.
בהיסטוריה למדהו על הרוב הדומם, שלא התערבו ולא ניסו לעצור את הרצח ההמוני שהיה
אבל אמרו לנו שהרוב הדומם בסופו של דבר מצטער.
אתם תצטערו?
כנראה שלעולם לא אוכל לדעת…
כשהיתי מסתכלת מהצד עליכם היתי רואה משפחה מאושרת,
כשראיתי אותנו ביחד ראיתי משפחה עווינת.
לא מגיע לכם בת כמוני, הרי אני כל כך אנוכית ואגואיסטית שחושבת רק על עצמה, נכון.
אז הכל יהיה בסדר. סבא הבטיח שהוא שומר עלינו.
אוהבת. בתכם. שכנראה כבר לא תהיה בתכם. שני.'

כעבור 10 שנים-
אני יושבת בבית שלי ושל נדב. התחתנו.
האהבה מנצחת..
יש לנו ילדה אחת בת 5, אני בת 27.
ויש לנו עוד פיצי בבטן, אני חודש רביעי.
אני כבר 10 שנים ויותר לא שמעתי מההורים שלי, עד היום..
כלומר שמעתי עליהם. אבל לא מהם.
שלחתי הזמנות לחתונה, אבל הם לא התייחסו,
באתי לבית שלהם והם לא פתחו.
אני רק יודעת שליאור נשואה שנתיים.
וההורים שלי.. שורדים.
בחדשות הופיע מכונית, סיפרו שנוסע בסביבות גיל ה57 היה ברכב , מצבו אנוש.
כמה תאונות….
"שם הפצוע האנוש הוא.." השדרן אמר והרגשתי בליבי את התשובה.
זה אבא.
אספתי את החפצים שלי מהמשרד וברחתי מהר לבית חולים שבו נמצא אבא.

"מי את?" שאלה האחות
"הבת שלו" אמרתי במהירות

מצבו של אבא התדרדר.. הוא לא טוב…
וראיתי אותם. את אמא ואת ליאור…
"הוא.. הוא בטיפול נמרץ" אמרתי להן, אחרי הכל עברו הרבה שנים.
כל כך הרבה פעמים התחננתי אליהן ושלחתי הזמנות שיבואו אליי, לבקר. לדבר.
ליום הולדת של ליאל הבת שלי, לחתונה שלי ושל נדב, ליום הולדת שלי, ביום הולדת של אמא והיום הולדת של ליאור, והיום הולדת של אבא.
"לכי מכאן.. לכי" אמר אמא ופרצה בבכי.
הלכתי אל הצד וחיכיתי בצד לאבא.. שישוב…
אני לא מפקירה מאחור. לא מצייתת לכל דבר.

ועבר שבוע.
אבא צמח.
אני כל יום יושבת כאן ומדברת איתו. מבקשת סליחה על זה שברחתי.

"אבא.. תתעורר..
רציתי שתראה את הנכדה שלך, לא רציתי שתמות לי… איך ליאל תגדל בלי סבא?
תתעורר… אני מחכה לך, אתה כאן, אתה חזק.." אמרתי בעצב
"עם כל הכאב וההשפלות שחטפתי.. אתה אבא שלי.." אמרתי
שוב הצפצוף של הלב הסדיר של אבא נשמע מהמכונה של המוניטור
"אני לא כועסת… אני סולחת… סולחת לך אבא, על הכל. על כל מה שעשית.." אמרתי בבכי.
הקצב של המוניטור האיט
"הרופא!" צרחתי והוציאו אותי מהחדר.

"אני מצטערת… הוא נפטר" אמרה האחות וחיבקה אותי.
לא האמנתי שאני בחודש רביעי מתאבלת על הריצפה , על אבא שלי.
הוא חיכה לסליחה שלי, לזה שאני סולחת לו… ועזב…
רציתי לבוא להלוויה שהתקיימה בערב, אבל לא היה לי לב ואומץ לבוא ליד אמא וליאור ולבקש מאבא שישמור עליי מלמעלה.

התאבלתי בבית והלב של נדב נקרע. הוא לא יכל לראות אותי ככה, הוא ידע על הסיפור של המשפחה שלי, לפני שהתחתנו סיפרתי לו,
שידע אם איזה צלקת אני באה. לאיזה צלקת הוא נכנס.
ליאל היתה אצל אמא של נדב, ואני בבית התפרקתי.
היתי על כדורי הרגעה, העובר בבטן שלי יכל למות.
"אני אקח אותך אליו, תבקרי אותו" אמר נדב ונסענו אל הבית קברות.
הוא נשק למצחי ואני התיישבתי על יד הקבר ואמרתי את כל מה שאמרתי.

"אבא.. לא חשבתי שככה תהיה השיחה שלנו.. אז כנראה שכל הרוב הדומם מצטערים..
אתה זוכר שאמרת שלא שמת לב למה שקרה בבית? אז תדע שאני כן שמתי לב שאתה לא מאושר.. שמתי לב שהחיים שלך לא מאושרים, ןאני ברחתי.. התחלתי חיים חדשים.
רציתי שתבוא לחתונה שלי, שתראה איך הבת שלך גדלה, רציתי שתבוא לראות את הנכדה שלך, את הבריתה של הנכדה שלך, אותי….
אבל לא באת. אני לא כועסת. עצוב לי שאתה לא כאן.
אני הבטחתי לעצמי שאני לא אשכח. אני לא אתעלם ויהיה אדישה לסביבה
לא אשים לב לסביבה שלי, כשקשה אני לא אשפיל את הראש ואלך, אני אלחם.
אתה לא נלחמת עליי. את האמת כן כאב לי.. כאב לי שלא היית שם בשבילי, שכל הזמן היתה את ליאור, היתה את אמא.
ואני לא היתי.
מכיתה ו' הבנתי שאני … לא נועדתי להיות איתכם.
אני מקווה שיהיו לך חיים מאושרים שם. תשמור עלי אבא. תשמור על הנכדה שלך, על המשפחה שלך. ועל אמא. ואפילו על ליאור.
תמיד רציתי שתגן עליי. אבל לא הגנת. בבקשה תגן עלי.. שמור עלי מכל רע.
אומרים שבן אדם מת פעמיים, כשהוא מת פיזית וכששוכחים אותו.
שנינו שווים. אתה מת.. אתה לא תחזור..
וגם אני סוג של מתה.. שכחו ממני.
המוות זה דבר מפחיד ומוזר, כשמתים כולם נזכרים בנו
תנוח על משכבך בשקט ובשלום.
אני אוהבת אותך, אבא." בכיתי אל הקבר שלו, נפרדתי ממנו. לעולמים.

"יפה שלי. בואי נלך לנוח. את צריכה לנוח.." אמר נדב בדאגה וליטך את ראשי בזמן שבכיתי ולא הסכמתי לעזוב את הקבר
"אני אתגעגע אליו" אמרתי וחיבקתי את נדב בזמן שישבנו מחובקים מול הקבר של אבא
הרגשתי פצצת אנרגיה נכנסת אל הלב שלי וכל החסר מתמלא בליבי.
וקול עבה כמו של אבא אומר 'אני אשמור עליך ילדתי.'

הלכנו בעצב ומלאים בסיפוק שנפרדתי ממנו כמו שצרחך ונסענו לבית, עדיין עצובים.
"ליאל בסדר?" שאלתי בשקט , הוא הנהן בראשו ונסע לבית. שם מחכה לנו הבת שלנו, ליאל.

"אמא!!" רצה אלי בחיבוק והרמתי אותה על ידיי נזהרת על הבטן שלי והתחלתי לבכות בשקט, הבת שלי.
"ליאל בואי ניתן לאמא לנוח, נכון?" שאל נדב ונשק לראשי.
"למה אמא בוכה?" שאלה ליאל בתמימות
"איפה סבא? אבא של אמא? את יודעת?" שאל נדב
"באמריקה!" אמרה ועיניה נצצו
"הוא חזר הביתה, אמא היום ראתה אותו" אמר
"והוא בא לבקר?" שאלה בחיוך
"הוא הלך לישון. הוא עייף מאוד.. הוא יבקר אותך כשתשני ותחלמי עליו" אמר בשקט
"ומתי הוא יתעורר?" שאלה ועיקמה את פרצופה
"הוא עייף מאוד.." אמרתי בעיניים דומעות
"הוא לא ייקום יותר. הוא ינוח ויבוא לבקר אותנו בלילה כשנישן, ישמור עלינו" הסברתי לה
נדב תמיד עזר לי עם ליאל, הוא אבא מושלם.
כשילדתי הוא לקח חופש לעזור לי, כשהיתי בהריון הוא קנה לי את כל סוגי הגלידות לבית.

כעבור 5 חודשים-
אני חודש תשיעי, צריכה ללדת.
אבל אני לא הולכת ללדת, אני קודם צריכה לנקות את הקבר של אבא
כל שבוע אני באה לכאן ומבקרת את אבא.
"אבא.. לא שכחתי אותך. אני כאן..
אמרתי לך שבן אדם מת פעמיים? אני לא אתן לך למות פעמיים." אמרתי ושוב דיברתי וסיפתי לו שהיום אני אמורה ללדת אבל הלידה מתעכבת אז יכול להיות שמחר אני אכנס לחדר לידה.
וגם סיפרתי לו שליאל מתרגשת לקראת התינוק החדש והיא ציירה ציור לתינוק ואיחלה לו שיום אחד סבא שלו , שזה הוא יבוא לבקר אותו.

קמתי מהריצפה, מכבדת את אבא והולכת לבית.
רק שהיו שינויים בתוכניות.
"נדב.. ירדו לי המים.." אמרתי בשוק שאני אשכרה עומדת מחוץ לאוטו ומים זורמים לי מבין הרגליים. וזה לא פיפי.
הוא הכניס אותי מהר לאוטו ונסע לבית חולים הקרוב.
ביקשתי להיות לבד ליד הקבר.
נכנסתי מיד לחדר לידה והלידה היתה תוך שניות.
ליאל חיכתה מחוץ לחדר לידה וחיכתה לראות את התינוק.
זה בן. מתוק. .
היתי מטושטשת.
כאב לי אבל היתי שמחה. ראיתי את בעלי, האיש שלי, מחזיק את התינוק החדש בידיו בעוד שידו השניה מחבקת את ליאל.
ליאל התיישבה על רגליי והחזיקה בעדינות בעזרת נדב את התינוק הקטן.
המשפחה שלי לא היתה כאן.
אמא של נדב ואבא שלו באו ישר כששמעו את הבשורה והוציאו את ליאל מהגן.
חברים הגיעו לזרום לכאן והרגשתי את הנוכחות של אבא.

אז תמיד אנחנו שואלים את עצמנו, האם אפשר לצאת מזה?
יש דברים יותר גרועים?
כן. יש דברים יותר גרועים.
וכן. אפשר לצאת מזה,
למדתי לחיות את החיים כמו שקיבלתי,
אם החיים נותנים לך לימונים תעשה מהם לימונדה.
אומנם לא באתי ממשפחה, אבל הקמתי משפחה.
מה שאני לא קיבלתי, לא יכולתי לקבל. אני נתתי לעולם את זה.
אני ונדב מגדלים לתפארת את הבת שלנו ליאל, את הבן שלנו דניאל.
האל נמצא איתנו בכל מקום, בכל דבר.
כשהיתי ילדה העדפתי להאמין שה' מסתתר לו, מעדיף לא להתערב, להיות חלק מהרוב הדומם.
עם השנים הבנתי שאני לא צריכה לחפש את ה', הוא מצא אותי.
והוא העניק לי משפחה.
המתנה הטובה ביותר שאפשר לקבל.
אולי המוות לא קירב ביני לבין המשפחה שלי, אבל אני את המשפחה שלי כבר קיבלתי.
נדב הוא נשמה כל כך טובה.
כשהינו בשלב הראשון של הנישואין שלנו, הינו בתחילת דרכנו וכבר נכנסתי להריון.
הוא עזר לי בלימודים כשלמדתי לתואר הראשון שלי בהוראה, ככה אני אהיה בצהריים עם הילדים שלי, כי היתי בהריון של ליאל בדיוק.
הוא הביא ילד בן 13 שגדל במשפחה לא הכי טובה, האבא בכלא על עישון וסחר בסמים, ואמא שלו אלכוהליסטית.
נדב לקח את הסיכון שאנחנו משפחה צעירה ואימץ את הילד אלינו,
וא לקח את הסיכון שיש סיכוי שנתגרש , והוא דאג ליד והיום לידור, הילד שאימצנו, שהוא בעצם הילד שלנו. הוא עכשיו בצבא, חייל למופת. עם 12 שנות לימודים ותעודת בגרות למופת.
זה היה כרוך בהרבה הוצאות והרבה כעס וכאב.
אבל זה עבד.

החזקתי את התינוק קרוב אל ליבי, מצד ימין שלי שכב נדב לידי וביני לבינו שכבה ליאל.
"משפחה" חייכתי לעצמי.


תגובות (8)

מושלםםםםם

23/11/2013 09:45

מדהים, את כותבת נהדר! זה סיפור פשוט מדהים!

23/11/2013 09:45

פשוט מושלםםם

23/11/2013 10:15

איך אפשר לדבר איתך ? כתבת מהמם ! שבוע טוב !

23/11/2013 10:51

חבל שנגמר תוכלי לעשות עוד סיפור כזה?

23/11/2013 11:45

וואוווו איזה סיפור מהמםםםם!! תעשי עוד אחד כזה!!

23/11/2013 14:04

במילה אחת-מושלם!
בשתי מילים-הרגת אותי!
בשלוש מילים-פשוט סיפור מרגש!!!

29/11/2013 03:47

וואו סיפור מדהים ומרגש! הכתיבה שלך מהממת! התיאורים והרגשות של שני. שהתמודדה עם הרבה קשיים.. הייתה לי כל הזמן ציפייה שההורים או לפחות האבא יתעוררו ויבינו שהם טועים ביחס אלייה וינסו לתקן אותו. זה הסיפור הראשון שלך שקראתי וממש אהבתי אותו :)

09/02/2014 08:30
28 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך