אפשר לצאת מזה?

"הי ליאור, את פה?" שאלתי בשקט ודפקתי בעדינות על הדלת החומה והסגורה כמו תמיד.
"מה את צריכה?" שאלה,
"סתם. לדבר" אמרתי בפשטות,
"לא מעוניינת" אמרה ושמעתי את הקול של הטלוויזיה בקול מוגבר יותר.
אז ליאת זאת אחותי. קוראים לי שני,
אתם בטח לא מבינים, אבל אתם תבינו.
"אם תרצי לדבר אני בחדר שלי" אמרתי ונכנסתי לחדרי, החדר הקטן והחם.
החדר שמביא לי הרגשה של בית.
הבית שלי, הוא לא כ"כ הבית שלי. אני לא מרגישה בו 'בטוחה'
אני בכיתה יא', כיתה קשה לא ?
אחותי ליאור בכיתה יב' שנה אחרונה שלה, כולם חושבים שזה כיף,
אחות כמו חברה, אחות כמו אחות. אבל.. לא..
אני ואחותי ליאת ההפך הגמור מאחיות, ההפך הגמור מחברות, ההפך הגמור מאנשים שמכירים.
אנחנו סוג של אויבות. כלומר היא מחשיבה אותי כאויבת, אני מנסה לשנות את זה, אבל זה לא הולך.
התיישבתי על מיטתי הזוגית ופתחתי את אלבום התמונות שלי,
אלבום תמונות טיפוסי..
הוא מסודר לפי שנים, מראים אותי בהתחלה בתור תינוקת, אחר כך בתור ילדה קטנה ומתוקה, אחר כך בתור נערה מתבגרת.
"אחת, שתיים, שלוש" ספרתי את מספר התמונות שלי עם ההורים שלי שנמצאים באלבום תמונות, מהתקופה שהיתי מתבגרת. כלומר מכיתה ו'.
מהכיתה שבה הבנתי שאני לא אהובה בבית. אבל הכחשתי. הדחקתי. זה הכי קל..
התלבשתי בג'ינס שחור וחולצה שחורה של העבודה עם הכיתוב של המקום בו אני עובדת והחלטתי לצאת.
"ליאור. אני יוצאת לעבודה, רוצה נלך ביחד?" דפקתי על דלתה ושאלתי שוב.
"לכי מכאן!" צעקה, ליאור לא אוהבת שאנחנו הולכות ביחד לעבודה, היא מעדיפה שכל אחת תבוא לבד
אנחנו עובדות ביחד, זה אמור להיות כיף, אבל לא.
היא נוסעת לשם באוטו של ההורים שלי ואני נוסעת לשם באוטובוס, עדיף פחות מריבות.
יצאתי מהמסדרון שלנו וחלפתי על פני המטבח, המקום הכי אכזרי בראש שלי.
חוץ מארוחה משפחתית.
בכיתה ו' כשהבנתי שאני לא רצויה התחלתי לזלזל באוכל, חשבתי שבגלל שאני מלאה ואחותי רזה בגלל זה לא אוהבים אותי.
היתי מונעת מעצמי להנות מאוכל, היתי אוכלת ויורקת את זה מיד לאחר שלא שמו לב.
אושפזתי, הכל הסתדר.
אמא אהבה אותי. היא דאגה לי.

הסתכלתי על הספה בסלון בה ישבו מחובקים אמא ואבא, קיטשי.
"לאן את הולכת?" שאל אבא, היום הוא דיבר איתי. אתמול ליאור אסרה עליו לדבר איתי.
כן מוזר..
"לעבודה" אמרתי בפשטות כמו תמיד והכנסתי את הבקבוק מים לתיק שלי, כבר שנה שאני באותה עבודה באותה שעה באותם ימים והוא לא זוכר.
"את לא נוסעת עם ליאור?" שאל כמו תמיד וקיבל אותה תשובה, באתי לענות אבל ליאור הקדימה אותי.
"שניר בא איתי, אין מקום" שיקרה, שניר זה חבר שלה.
"יש עוד 3 מקומות" אמר ואמא נעצה בו מבט שיפסיק לתחקר וככה הוא עשה.
"יום טוב" מלמלתי ובאתי לצאת מהבית ושניה לפני אמרתי "ליאור אני יכולה לחזור איתך?"
"אין מקום, חוזרים איתנו עוד אנשים" אמרה. הנהנתי בראשי והלכתי לכיוון האוטובוס כשיצאתי מהבית

"שני הגעת" אמר בחיוך המנהל משמרת, אני אוהבת כאן את כולם. המשפחה הראשונה שלי.
"כן" צחקתי והצבעתי על עצמי שיראה שזאת באמת אני.
"ואיפה ליאור?" שאל, "בדרך" אמרתי והנחתי את התיק בצד באזור של כל הדברים.
"שוב רבתן? אחותך מוזרה" אמר ומזג קפה ועיצב אותו יפה עם החלב, אף אחד לא מכיר את המשפחה שלי באמת. תמיד אני נוהגת לתאר אותנו כמשפחה מאוחדת.
כשבעצם אנחנו משפחה מפוררת.
"היא ילדה טובה. צריך להכיר אותך בשביל להבין שהיא טובה" אמרתי בחיוך ושנאתי את עצמי על השקר הזה. אני לא דורכת על אנשים. במיוחד לא על אחותי.
"טוב אני מתחילה לעבוד" חייכתי ונתתי לו נשיקה קטנה בלחי והתחלתי למלצר.
נדב הוא המעסיק הכי טוב שתפגשו. הוא דואג והוא כמו ידיד טוב.
הוא בן 21 אחרי צבא, בגלל זה לא חשבתי שיצא ממנו משהו. את האמת גם לא רציתי.
כלומר ליאור לא רצתה שאני אצא איתו..
הגעתי לכאן לעבודה שנה שעברה אחרי שרציתי לעבוד קרוב לבית אבל אחותי ליאור עבדה שם ולא הרשתה לי ללכת לחפש במקום שהיא עובדת עבודה.
אולי הפסדתי שאני נוסעת הרבה, אבל הרווחתי פה בן אדם.
בסוף פיטרו את ליאור ואמא שלי הכריחה אותי לשאול אם צריכים פה עובדים, כמובן ששאלתי.
"תסגרי את כל הכפתורים של החולצה" אמר נדב וסימן לי לכפתר את ה3 כפתורים של החולצה של העבודה, זה 3 כפתורים כאלה למעלה.
צחקתי וכפתרתי רק שתיים מהם, אני איחנק אם אני אסגור הכל.
הוא אומר שזה חשוף אבל כשבנות אחרות כאן בעבודה עם זה , זה לא חשוף.

"רוצה אני אחזיר אותך?" שאל נדב כשסיימנו לעבוד, השעה 10 בלילה, מ4 בצהריים עד 10.
"זה בסדר, האוטובוס שלי כאן" חייכתי, מזל שליאור יוצאת שעה לפני, ככה אני לא צריכה לספוג את הבושה שהיא מתעלמת מקיומי.
בעבודה היא רחוקה ממני, כמו בבית.
"בואי דובה" צחק ונכנסנו לרכב שלו, הנסיעה היתה שקטה, מלווה בחיוכים קטנים ומובכים.
"נראה לי אחותך שמה עליי עין" צחק נדב, אין לא עצם בלשון
"היא שמה עלייך עין כי אתה מכוער" אמרתי בחיוך מתגאה
"נע.. אני חתיך , לא?" צחק וקרץ לי, הוא לא שחצן. זה רק נשמע ככה
"4 בסולם שני" אמרתי בהתחכמות וכבר הגענו לביתי.
"לילה טוב, תסמסי לי כשתרדמי ותחלמי עליי" אמר ונתן לי נשיקה רכה בלחי.

נכנסתי לבית וראיתי את אבא אמא וליאור אוכלים ארוחת ערב, תמיד שלושתם אוכלים ארוחת ערב.
אני רק מגיעה בשעות שהם מסיימים לאכול, את האמת זה לא מפריע לי.
אני לא אוהבת את הקול של הלעיסות באוזן שלי
"מה נשמע? סיימתי לעבוד מוקדם" אמרתי ומזגתי לי כוס מים. היה סוג של שקט. כמו תמיד.
"ליאור, נדב חושב ששמת עליו עין. זה די שקוף" אמרתי בחיוך קטן
"מה את סתומה!? ומה אמרת לו!" אמרה בעצבים, היא מתעצבנת כשגברים לא מתייחסים אליה
"שלא נראה לי" אמרתי את האמת,
"אמלה! איזה סתומה! איפה מצאתם אותה!" אמרה ליאור וקמה מהשולחן אוכל והתחילה ללכת במעגלים מרוב עצבים.
"עכשיו הוא חושב שאני ילדה מיוחמת!" אמרה והסתכלה על אמא
"שני מה עשית?" התעצבנה אמא, בסך הכל חיפשתי נושא שיחה.
"כלום.." אמרתי בפשטות, אבא נאנח והשפיל את ראשו לאוכל, פישר.
"כלום!? כלום!!? את הרסת לי את המוניטין! לא מספיק את אחותי וזה כבר הורס! עכשיו גם הרסת לי את המוניטין עם גברים!" אמרה בצעקה
"שני איך עשית את זה לאחותך!" אמרה אמא בכעס, רק אני לא מבינה מה לא בסדר פה?
"עשיתי מה!?" אמרתי בעצבים
"סתומה! אני לא מאמינה! ומתי דיברת איתו!" שאלה ליאור
"הוא החזיר אותי לבית אז יצא לנו לדבר" אמרתי, ממתי אני מביאה דין וחשבון..
"פעם אחרונה שאת מכלילה אותי בשיחות שלך!" אמרה בעצבים
"תרגעי" צחקתי והתיישבתי ליד אמא ואבא, אמא זזה לצד בשביל לא לשבת צמוד אליי.
"תלכי מכאן. רק תלכי" אמרה ליאור והתקשרה למספר כלשהו. בטח לבכות לשניר.
"נו כבר!" אמרה והסתכלה על אמא ואבא שנמנעו מלהגיב, רק הסתכלו.
כמו קוף בגן חיות..
"מיכאל" אמרה אמא ואבא סימן לי ללכת לפני שיפרוץ כאן מלחמת עולם.
האיפון שלי צלצל ועניתי לו מיד, מזל. פעולה הסחה. לא להראות ששמעתי את מה שליאור אמרה וככה אני אלך לחדר כמו תמיד בלי להרגיש את ההרגשה הזאת- השפלה.

לין התקשרה אליי, הבן אדם הכי מדהים שיש.
"חיים שלי!" אמרתי בצחקוק קל, כמו תמיד. ושוב החץ הזה פגע בי בלב וננעץ חזק.
"אהבה שלי! בואי נצא" אמרה בהתלהבות
"לאן?" שאלתי וקיפלתי את בגדיי והכנסתי לארון, וכמובן שהיה חסר לי בגד שליאור לקחה.
"נשב באחד הבתים עם שירים, זורם?" שאלה,
"זורם" אמרתי והוצאתי לי בגדים מהארון.
"אני אוספת אותך, תוציאי רישיון כבר יא רבי!" אמרה בצחקוק קל
סיימנו לדבר.
אני מתה להוציא רישיון!
ההורים שלי מימנו לאחותי רישיון נהיגה, בגיל 16 וחצי היא כבר למדה.
אצלי זה לא התאפשר. ההורים שלי בבעיות כלכליות, ככה הבנתי.
אבל לא רע לי בלי רישיון.
לבשתי על עצמי חולצה כחולה שיפון שקופה מעט ושרשרת זהב גדולה.
פיזרתי את שיערי החום דבש שאסוף בצמה ארוכה שמגיעה עד לישבן וסידרתי את השיער הקצר שבהתחלת השיער שמסודר באופן מדורג.
עיטרתי את עיני במסקרה שחורה מעט, להדגיש את עיניי החומות ירוקות דבש.
מרחתי את שפתיי העדינות באודם ורדרד בהיר
למה לעזאזל לא אוהבים אותי.
הוצאתי מהספרייה את הספר הגדול ופתחתי.
'ספר שורשים' אירוני.
"איפה הדף הזה" מלמלתי לעצמי וצחקתי תוך כדי. אני מדברת אל עצמי.
"אז אמא. אבא. למה קראתם לי שני" ככה היתי צריכה לשאול בעבודה המטופשת הזאת
"שני זה ראשי תיבות של שוב נולדה ילדה. נולדה לנו עוד ילדה אבל רצינו בן" זה מה שאמא שלי אמרה בזמנו וזה מה שהיה כתוב בספר.
לקרוא את זה ופשוט לצחוק..
מאז הבנתי שלא היתי רצויה. אבל מה שיוצא אני מרוצה, לא ככה?
יצאתי מהחדר ועברתי שוב דרך המסדרון, חולפת על פני המטבח המקום האכזרי ושוב רואה את ההורים שלי יושבים ביחד עם ליאור בספה ורואים טלוויזיה.
"אני יוצאת" אמרתי להם והנחתי את התיק צד על כתפי והסתכלתי עליהם.
שלושתם היו עסוקים בטלוויזיה, או שהם בעצם שמעו והתעלמו. זה יכול להיות?
"טוב.. ביי.. אני עם הפלאפון אם תצטר…" באתי להמשיך אבל אמא סימנה שקט עם היד כי היה חדשות, נו זה חדשות.. על מה אני מתלוננת, כנראה זה משהו חשוב.

"חיים שלי!" אמרתי בחיוך והרגשתי את החץ ננעץ שוב פעם בליבי. שוב ושוב.
"אהובה! הולכים לקרוע את העיר" אמרה והתחלנו לנסוע אל מקום לא ידוע, להיפגש עם החבר'ה.
"איפה היית היום?" שאלה לין והנמיכה את המוזיקה,
"בעבודה" אמרתי והסמקתי טיפה, תמיד היא אומרת שאני ונדב מתאימים
"הופה. נדב עניינים.. משהו יצא?" צחקה
"נשיקה בלחי?" אמרתי וחייכתי חיוך מטופש
"שנה הבאה מתחת לחופה" אמרה בחיוך
אם אני אחייה עד שנה הבאה.

מאת:נדב
'אני מבין שלא הלכת לישון, אז את לא חולמת עליי?' 23:13
הרגשתי רטט בכיס

-'ניסיתי לישון אבל המחשבה עלייך כשאתה שר באמבטיה הורגת אותי..' 23:12 כתבתי בציניות
'אני שר יפה, מה לא?' 23:14
-'פחות או יותר' 23:15
'סה.. עוד תתחנני שאני אשיר לך, עכשיו הופ הופ למיטה' 23:17

"חיוך מאושר, נדב?" צחקה לין, הנהנתי בראשי.
אני אוהבת את נדב, סוג של. אבל זה לא יקרה בחיים.
כי אחותי אוהבת שכל הגברים לרשותה. אפילו שיש לה חבר.
אם אפשר לקרוא לה אחותי……

"היי" אמרתי בחיוך קטן לשניר שישב על המיטה של ליאור, הדלת שלה היתה פתוחה לשם שינוי.
והיא לא נראתה באופק.
אני מקווה שהיא טבעה באסלה.
שתרגיש איך מרגיש חרא אמיתי.
"הי שני, מה נשמע?" שאל
"הכל טוב. איפה.." אמרתי והוא קטע אותי,
"מתקלחת" אמר והנהנתי בראשי ונכנסתי לחדר שלי. מעדיפה לא להיות בקרבה של הליבה המשפחתית.

אל: נדב
-'אני ישנה והנה אני חולמת עלייך, גם בחלום אתה רודף אותי!חח' 00:32
'עכשיו אני יוכל לישון טוב, חלומות נעימים' 00:34
ככה זה כל הזמן, מפרלטטים. אבל לא יוצאים מהחומה של הפלרטוטים.

"אתה כזה דפוק!" שמעתי את ליאור כועסת על שניר
"אני לא רוצה לראות אותך יותר!" אמרה ושנעתי טריקת דלת, ככה זה שהחדר של אחותך לידך
אחרי עשרים דקות שהחלטתי לתת לה להירגע קמתי כמו תמיד לראות אותה, איך היא.
"ליאור.." אמרתי בשקט ופתחתי את הדלת של החדר שלה בלי רשות.
"עופי מכאן! עלית לי על העצבים! תמותי!!" אמרה והרגשתי את השלט נחבט בפרצופי.
השלט הגדול של יס. בתוך הפרצוף שלי.
אירוניה… יס… yes.
פניי התעבתו במקצת כי המכה שחטפתי מהשלט אל תוך אפי גרם לי להלם.
הכאב היה בלתי נסבל והרגשתי פעימו. דופק על אפי.
הרמתי את ידי אל אפי והרגשתי נוזל אדום סמיך זולג מצוך אפי הקטן והמנומש במקצת.
דם, זה היה דם שנזל על ידיי.
הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה במבט מאוכזב. זה היה נחוץ?
למה נחוץ כל הריבים, המכות.
אני מעולם לא הרבצתי לה. אין לי כוח כמו שלה יש. גם אני לא אחשוב על לפגוע בה.
"א..א..אני.." גמגמתי ודמעה קטנה ומלוחה זלגה מעין שמאל שלי מתערבבת עם הדם הסמיך.
היא הסתכלה עליי במבט אטום. וככה הלב שלי. אטום.
או יותר נכון מחורר.. הרי כל כך הרבה פעמים נעצו בו.
חזרתי על עקבותיי וחזרתי לחדר שלי. לבית שלי. לחבר הכי טוב שלי.
שטפתי את אפי במים קרירים שהיו המקלחת הקטנה שבחדרי והבטתי במראה.
אפי היה אדמומי ונפוח. הדם לא הפסיק לזלוג.
חתכתי חתיכת נייר טואלט והנחתי על אפי על מנת לעצור את הדימום ויצאתי לסלון ולקחתי שקית ירקות קפואים והנחתי על אפי.
התיישבתי בסלון ועצמתי את עיניי. מנסה לא לבכות.
בשביל מה אני מנסה לעזור לה, בשביל מה אני מנסה להיות מישהי מהמשפחה הזאת כשבעצם לא רוצים אותי…..
"תחזירי את זה למקפיא, את רוצה שזה יתקלקל?" אמרה אמא בזלזול והכניסה את השקית אפונים למקפיא בחזרה כשהנחתי את זה לשניה על השולחן בשביל לראות מה שלום האף שלי.
תמיד אמרו לי שהאף שלי יפה. שהעיניים שלי יפות, שאני יפה.
מה יפה בי.. מה חחח..
עיניים הירוקות חומות שרק דמעות יוצאות מהן?
האף הקטן והחמוד שכבר לא יהיה יפה בגלל ששלט נדפק לי באף
השיער החום הבהיר שאני מסרבת להסתפר רק בשביל שאני יוכל להתחבא תחתיו
השפתיים הורודות והקטנות שאני נושכת כל היום בשביל לעצור את הדמעות?
מה פאקינג יפה בי.
"אני צריכה את זה.. יורד לי דם מהאף" אמרתי והצמדתי בחזרה את הנייר טואלט אל האף שיעצור את הדימום
"יופי! עם דם עוד! מה קרה הפעם?" שאלה בחוסר סבלנות והכניסה כוס מים למקפיא שיהיה קרח שאני יוכל לשעם, העיקר שלא ייגעו בי דברים בבית הזה ששיכים לה.
לא חשבתי על לענות לה כי היא גם ככה הסתובבה וחזרה על עקבותיה אל עבר החדר של ליאור עם כוס קולה.
"את לא ישנה?" שאל אבא שיצא מהחדר, אני מרגישה את הצביעות ממנו…
כשרוני בסביבה הוא לא מסתכל, מדבר, שואל. אני אוויר.
אבל כשאני לבד, אז אני קיימת.. חח…
הנדתי את ראשי לשלילה ונשכתי את הלחי הפנימית שלי, כמה צביעות
"מה קרה לך באף? הוא נפוח. יורד לך דם?" שאל
התעלמתי.
רואים שיורד לי דם, רואים שנפוח לי האף, ולפי הצעקות של רוני שצועקת 'תמותי שני! תמותי' אז מסתבר שזה בגללה..
קמתי מהספה ולא טרחתי להסתכל על אבא ועברתי דרך המטבח לקחתי כוס מים וכדור משכך כאבים כי הכאב היה עוצמתי.
הוצאתי מהמקפיא לימון סחוט קפוא בכוס והלכתי לחדר.
הנחתי את הלימון הקפוא על אפי ועצמתי את עיניי בחוזקה, הכאב עצום.
לגמתי מעט מהכוס מים וניסיתי להשקיט את הרעב שלי, היום לא אכלתי כלום.
הם לא שמו לב, כי אין מה לשים לב. אני עדיין שמנה.
"לילה טוב" קראתי בקול חלוש לעצמי וניסיתי להירדם. יום קשה עבר על כוחותינו.

קמתי לבוקר נורא. האף שלי היה חום סגול כחול ירוק. ונפוח.
לא משנה כמה ניסיתי לטשטש במייקאפ זה לא הצליח.
התלבשתי בבגדים רגילים, גינס וחולצת טריקו של בית ספר.
"בוקר טוב" אמרתי בקול ללא שום רגש. אני פגועה.
נמאס לי להכחיש. אני פגועה! וזה הסדר מבחינתי!
לקחתי שקית שוקו מהמקרר והתעלמתי מהמבט של כולם שנעוץ באף שלי ואז באוכל שלהם.
"יום טוב" אמרתי ונעלתי את נעליי, אף אחד שוב.. לא ענו.
"אני.. אני בבית ס.." אמרתי ונאנחתי בשקט לבד לעצמי, למה אני צריכה להודיע. גם ככה לא אכפת להם.
"תנקי כשאת באה את הבית" אמרה אמא, "אני עובדת מוקדם" אמרתי ואמא כבר התעלמה
"אז תנקי! לא יקרה כלום!" כעסה
"אוקי.. יום טוב" אמרתי ויצאתי מהבית אל כיוון האוטובוס שם פגשתי חברים. מזל.

"אני בעבודה" חיקתה בלגלוג אותי אמא כשראתה שישבתי על הספה, הבית היה מבריק.
"הוא ביטל בסו…" באתי להמשיך ואמא ענתה לטלפון
"אני בטלפון" סיננה בזעם וסימנה לי ללכת מהסלון, לא שלום, לא איך היה.. כלום.
נגעתי באפי הכואב ונאנחתי בשקט. נשענתי על הדלת של חדרי הסגורה והייתי עייפה בכדי לפתוח ולהיכנס לחדר.
"איך האף?" סיננה ליאור מבעד לשפתיה. התעלמתי ונתתי לה לבחון בשקט נרחוק את האף שלי.
"שמעי.." אמרה בזלזול, אבל האיפון שלי צלצל אז ניצלתי את זה ועניתי לטלפון ככה התעלמתי ממנה

נדב.
"מתגעגע! ולא מבין לאן הלב שלי נוסע!" שר לי
-"אמרתי לך שאתה שר גרוע" צחקתי ונכנסתי לחדר שלי
"את חולה עליי" קבע
-"מאוד.." אמרתי ברצינות אבל זה היה נשמע בציניות, שיבין שזה אמיתי
"תכלס.. איך אפשר שלא" אמר
-"נדבי, אתה נוהג?" שאלתי
"כן" צחק
-"נדבר כשתסיים לנהוג" אמרתי וזה מה שעשינו.

"מדברת עם נדב הא? אין כבוד?" שאלה וזרקה אצלי בחדר את כל הבגדים שלי, שהיא לקחה לי.
"תעני כבר מטומטמת" צרחה
"תעזבי כבר.." מלמלתי בשקט והרמתי את הבגדים ושמתי על המיטה שלי.
"אין בעיה" אמרה כמעין איום.
סיימתי לקפל את הכביסה והחלטתי להכניס משהו לפה, זה כבר יומיים שלא הבנצי לפה כלום חוץ משתייה.
"מה יש לאכול?" שאלתי את אמא ופתחתי את המקרר,
"את עיוורת?" שאלה
אני באמת עיוורת.. עיוורת ומטומטמת. איך אני שורדת כאן.
חיממתי לי אורז ואכלתי בשקט.
"שלום" אמר אבא והסתכל על אמא ועל רוני, אני רק הנהנצי בראשי כהבנה שאני לא חשובה וסיימתי לאכול את האורז.
"רוצים נעשה משהו היום? יש לי כרטיבים לסרט דרך הכרטיס אשריי" ניסיתי לשחד
"סתמי יא רבי" אמרה ליאור
"סתמי את, מי את בכלל" נשברתי ויצאתי עליה
"אין בעיה שני…" אמרה
"מי שמדבר פה עם שני, הוא יעבור גיהנום!" אמרה והצביעה על אמא ואבא, הם שתקו. לא התערבו.

חשבתי שזה יעבור בערב, זה לא עבר.
שוב אמרתי שלום, הם לא ענו
בבוקר קמתי אמרתי בוקר טוב, הם רק השפילו את הראש ושתקו.
הלכתי לעבודה והם המשיכו בשלהם.
הגעתי בערב והם שתקו.
יום שישי היום..
חתכתי סלט ושמתי על השולחן. התיישבתי בשוחחן וכוחם התיישבו, כל אחד בפינה אחרת.
אבא עשה קידוש . הכוס יין עברה מאבא לאמא ומאמא לליאור.
ליאור הניחה את הכוס לידה ולא העבירה לי
"אפשר?" שאלתי והצבעתי על הכוס, היא התעלמה וזרקה הערה "שמעתי ייתוש?" צחקה
אכלתי מהסלט ואף אחד לא נגע בסלט. חבל. סלט שלם לפח..
"אז מה עשיתם השבוע?" שאלתי והסתכלתי עליהם
"איזה התלהבות…" אמרתי בציניות.
"חוץ מלא לדבר איתי" אמרתי והם לא ענו שוב.
"טוב… אז היה טעים.. אני יוצאת" אמרתי ושוב לא ענו.
מה חשבתי לעצמי…