בובה

אני מרגישה כמו בובה.
אולי אני אוהבת שמאפרים אותי,ומשחקים לי בשיער,אבל יש גבול לשימוש בי.
אני ממש בובה לחברות.
הן משחקות ומדברות איתי מתי שהם משועממות,או כשאין להן עם מי להיות.
כאשר מגיעה מישהי אליהן,הן עוזבות אותי והולכות לחברות שלהן.
השאירו אותי מאחור.
אני יושבת בשקט,ומקשיבה לבנות.
אבל הן לא רוצות להקשיב לי.
כי אני לא יכולה לדבר.
כי אני בובה.

כשאני מנסה להגיד רעיון,אף אחד לא מקשיב.
כאילו הקול שבקע מימני היה חלק מפרי הדמיון שלהם.
כמו כל ילדה קטנה,היא יכולה להוציא כעס או להפיל בובה.
אז אצלי אחת מרביצה לי כי היא משועממת,אך גם צורחת באוזני.
קורה שנפל חפץ על הרגלך,ואתה מקלל את החפץ.
אבל הוא לא אשם,הוא פשוט נפל בגלל כוח המשיכה.
אז אם אני מרביצה בחזרה לבת אחת.
שהתחילה את האלימות.
היא מרביצה לי חזק יותר.
כשאני נעלמת למישהי הרבה זמן,
היא מתגעגעת ומבינה מה קורה כשמתעלמים מימני.

תמיד אם אני רוצה להגיד משהו,הן יקטעו אותי.
כאילו לא התכוונתי להגיד דבר.
אם אני ירצה לצחוק,או להראות את עצמי האמיתית.
יהיו אנשים שיגידו רק דברים רעים.
חושבים שאני בובה,כי אני לא מראה רגשות.
אני לא מראה את הסבל שאני עוברת.
אבל אני לא מראה את החולש שלי.
כי אני לא רוצה שישתמשו בה נגדי.

אחרי שאומרות את כל מה שרצו.
הן זורקות אותי והולכות.
אז,אני צריכה לחזור להיות אותה בובה חסרת רגשות.
ששותקת כל חייה.
שפשוט יושבת בשקט עם חיוך מזוייף ומושלם.
כשסבל ועצב עוברים בגופה.
בזמן שבנות צוחקות,ניהנות,ודואגות לציון גבוהה מ-90.
אני יושבת שבורה.פגועה.עצובה.סובלת כל רגע מחיי.

ברגע שבת מתקרבת.
היא לא רוצה לשמוע את הבן אדם שיושב מולה.
היא רוצה שהבובה שלה תקשיב לה.
ואז שוב זורקת אותי לצד כדי שאחרות יבואו לשחק בי.

אנשים שמסתירים דברים מהעולם,לא באמת חסרי לב או רגשות.
אלא,שפשוט אין להן למי ללכת.
למי לפנות.
ממי לבקש עזרה.
לא כולן עוברות את זה.
לא כולן יודעות את הבדידות.
לא כולן יודעות את החשק למוות.
לא כולן יודעות את ההרגשה הזו שאת הכי בולטת.
לא כולן יודעות את ההרגשה של בובה מפחידה ושבורה.
לא כולן עוברות את ההרגשה של בגידה.

אותן בנות,לא קיבלו אותי.
לא יכלו לקבל את הבן אדם שבתוכי.
לא יכלו לקבל את האישיות המוזרה והילדותית שלי.
לא יכלו לקבל את הרעיונות ההזויים ומשוגעים שלי.
לא יכלו לקבל את ההתנהגות האלימה והדואגת שלי.
הן רק קיבלו את הבובה.

הבנות,שהיו בכיתתי,חשבתי אוכל לבטוח בהן.
לפנות אליהן בעט צרה.
הראו את הטעות שגיליתי מאוחר מדי.
הן לא רצו חברה כמוני.
רק מעט אנשים יכלו לראות את אני האמיתית.
ולקבל אותי.
רק מעט רצו אותי בחברתן.
רק מעט רצו שאדבר איתן.
רק מעט רצו שאני יהיה לידן.
הן לא רצו אותי.
אף אחד לא רצה אותי.
חוץ מכמות אנשים לא מעטה.
אנשים שאני רואה יומ-יום.
אנשים שפגשתי באינטרנט.
אנשים שאני חייה איתם תחת אותה קורת גג.

אך,רק מעט מכל האנשים האלו.
יכולים להבין אותי.
אבל האנשים שאני איתן באותה כיתה.
לא רואים בת אנוש.
אלא רואים בובה.צעצוע.קליעה למטרה.
כל בובה יכולה להמשיך לחייך למרות כאבה.
ואני,יכולה לסלוח למרות פגיעתי הקשה שלא רואים.
לשכוח את מה שקרה.
למרות שזה לא הגיעה לאותו אדם.
להתנהג כמו בובה