בוסר

מול חלון הראווה של חנות הפאות באלנבי משתקפת אישה אחת שרוצה להיות מישהי אחרת, אבל לא בטוחה שתצליח.
היא דוחפת את דלת החנות פנימה ומרגישה שרעש המובייל ששם בעל החנות כדיי לשים לב לאנשים שנכנסים מסגיר אותה. היא מתחילה לרעוד.
״שלום״ מגיחה אישה מזדקנת מאחורי החנות
״היי״ היא מחייכת חיוך זהיר ״רציתי למדוד פאות״
״לאיזו מטרה?״
היא חושבת קצת ועונה ״תחפושת״

בין הפאה הבלונדינית החלקה והארוכה לפאה הג׳ינג׳ית הגלית שנופלת לה על הכתפיים, היא מצליחה לדמיין שיום אחד תגיע רחוק מכאן. הפאה השחורה המתולתלת הקצרה נוסכת בה מעט אומץ
״אני אקח אותה״ היא מסתכלת בבעלת החנות
״1200 שקלים״ היא כבר מדפיסה לה חשבון בקופה הישנה שלה, היא רוצה להתנגד למחיר אבל לא מוצאת בה כח.
היא מוציאה את הכסף ומשלמת.

בהמשך היא נכנסת לחנות משקפיים
״אני רוצה זוג עדשות״
״עדשות ראיה?״ שואל בחור צעיר
״עדשות צבע, חד פעמיות״ היא עונה
״איזה צבע?״
״לא יודעת״ היא לא הקדישה לזה מחשבה
״אני בטח לא צריך לדעת״
״תן לי ירוקות״ היא אומרת מיד, מה זה משנה בכל אופן.
הוא אורז לה,
היא מוציאה את הכסף ומשלמת.

בחנות הבגדים הצדדית, היא מחפשת את השמלה הצמודה ביותר, כבר הרבה זמן ששום דבר טוב לא נגע לה בעור. היא מסתכלת על עצמה במראה
״יש לך אחת בלי גב חשוף?״ היא בורחת חזרה לתא ההלבשה לפני שהמוכרת תשים לב.
״יש את זו״ המוכרת נותנת לה שמלה ירוקה שסגורה מלפנים ומאחור ומגיעה לה עד הברכיים, מושלם.
היא מוציאה את הכסף ומשלמת.

בחנות הנעליים היא מעזה סוף-סוף למדוד את הנעליים עם העקב הגבוה, היא מתהלכת בזהירות צעד ועוד צעד ומגלה שהיציבות שלה מעולה.
״הן נורא יפות לך״ זורקת לה המוכרת הצעירה בטון משועמם ולא משכנע,
״אני אקח את השניות״ עם השנים היא למדה לא להתווכח, אבל אולי הגיע הזמן.

היא מכניסה שקית בתוך שקית ועוברת דרך השוק לקנות ירקות,
היא לא שמה לב שהיא ממששת את העגבניה יותר מדיי זמן עד שהמוכר מחייך אליה "היא לא תהיה בשלה יותר אם תלטפי אותה עוד, היא בוסר, בואי, אני אביא לך כמה מהארגז שיש לי פה מאחורה"
"לא תודה, אני מסתדרת" היא החלה לשים עגבניות בשקית כולל את זו.
היא התפללה שעוד תוכל להיות בוסר, ככה כולן היום- מחפשות להבשיל ואז הן מרקיבות, נזרקות בארגזים שלמים של בלאי.

כשבעלה הגיע בערב הבייתה ארוחת הערב הייתה מוכנה, הוא פתח את המזווה הוציא את הוויסקי ומזג לו,
"את יכולה להגיש לי עכשיו" הוא זרק דרכה, כאילו הייתה שקופה.
"אתה יכול להגיש לעצמך"
המבט שלו חרך אותה "מה אמרת?"
"שמעת אותי" היא בלעה את הרוק
"אני לא בטוח" הוא התקרב אליה צעד אחד, האוויר בינהם היה מתוח.
שניה אחר כך הלחי שלה בערה
"זה בסדר, אני אגיש לעצמי" הוא ירק לה את המילים לפנים, מטובלות בהבל פה של שתיה חריפה.
שנים רבות מדיי הייתה מרכינה את הראש ומשלמת,
אבל הפעם היא הרכינה את הראש והתפללה.
הוא נתן לה הבטחה גדולה מדיי אתמול.

"את יודעת מה יותר גדול מהפחד" הוא אמר לה אתמול אחרי שלקח אותה בלי רשות ושכב שרוע על המיטה
"כח" היא ענתה בתבוסה, שיעור שהחיים לימדו אותה במסירות
"לא מטומטמת, מעל הפחד נמצא החופש, את יכולה אפילו לשאול את האלוהים שלך" הוא ענה ונרדם.
הוא נתן לה מפתח, לברוח מהחיים איתו.

הדבר היחיד שהיה טוב בהרגלי השתיה המגונים שלו הוא השינה העמוקה שהיה צולל אליה לאחר מכן,
באמצע הלילה כשווידאה שהוא רדום היא קמה, לקחה את התיק שלה קצת כסף ומזוודה שהחביאה בחדר הכביסה. ויצאה מהבית. הזמינה מונית ונסעה לתחנת הרכבת.
בשירותים של תחנת הרכבת היא התלבשה, התאפרה,שמה את העדשות, חבשה את הפאה, נעלה את העקבים ויצאה לחכות לרכבת הלילה.

כמה שעות לאחר מכן, ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, היא הסתתרה מעבר לפניה וחיכתה שאביה יצא לתפילת השחרית.
כשראתה אותו בזקנו הארוך צועד ברחוב היא הרגישה את הלב שלה מתכווץ, אבל היא נשמה עמוק, היא לא רצתה לבכות.
ככל שעלתה במדרגות המוכרות עלה קצב פעימות ליבה, היא נשמה עמוק שוב כשעמדה מול הדלת ואז נקשה
"כן?" היא שמעה את הקול המוכר של אמא שלה
היא פתחה את הדלת, הן הביטו אחת בשניה עד שכוס הקפה שהתנפצה על הרצפה קטעה את הדממה בינהן.
"יוכי?" הקול של אימה רעד, הצמידים שלה השמיעו את הרעש המוכר שלהם בכל פעם שהיא הזיזה את ידיה.
"אמא" היא אמרה
"שמע ישראל! אני חייבת להתקשר לאבא"
"עזבי את זה, אמא. אני אלך עוד לפני שהוא יחזור, באתי רק לראות מה שלומך"
"אני בסדר, את…אני… בכלל לא הייתי בטוחה שאת בחיים"
"גם אני לא" היא עצמה את העיינים לרגע. פקחה אותן שוב והביטה באמא שלה,
היא חשבה שביום שתברח מפה יהיו לה חיים אחרים, אבל גם בחיים האחרים היא הייתה כנועה בדיוק כמו אמא שלה.
"קחי" היא שמה לאמא שלה מעטפה עם כסף ביד ופנתה אחורה להתסתובב
"יוכי, תמיד היית הילדה הקטנה של אבא, הוא הזדקן ארבעים שנה בלילה מאז שעזבת"
"אמא" היא הביטה בה בעצב "הוא אף פעם לא היה מקבל את זה שחזרתי בשאלה"
"הוא לא" היא הנהנה בהסכמה
"בבקשה אל תספרי לו שהייתי פה"
"בסדר,אני לא אספר" לחשה אימה לדלת הסגורה.
**
בנמל התעופה היא הרגישה קור מקפיא אותה מבפנים, היא קנתה קפה לחמם את הידיים וחלל הבטן וחיכתה שיקראו לטיסה שלה.
כשהפחד התחיל לנקר בה, כמו בהזמנה הוא התיישב לידה וחייך
"כמעט לא זיהיתי אותך"
"זו המטרה, שלא יזהו אותי"
"חשבתי שכבר לא תגיעי"
"גם אני חשבתי שלא אגיע" היא חייכה אליו בחזרה.
"לקחת הכל? לא שכחת שום דבר?"
היא שתקה שניות ספורות ואז שאלה "אתה יודע מה גדול יותר מהפחד?"
הוא הביט בה במבט שלא משאיר ספק וענה "כן, אהבה"