בורחת מהכול- פרק 1.

1 בלילה. דחפתי את גבו של חברי, הוא התנענע קלות. התעלם. הוא המשיך לנחור, והמשכתי לדחוף קלות.
"מה.." הוא מלמל. עד עכשיו הוא פנה את גבו אליי, אך כשהסתובב לעברי, הוא פתח את עיניו בפתאומיות.
"מהר, לפני שיבוא השומר." לחשתי.
הוא הסתובב שוב ושוב במיטה, ומלמל מילים לא ברורות. לא הייתה לי סבלנות, רגליי זזו ברעידות, חזקתי חזק בפנס. לאחר כמה דקות הוא קם. הוא לא החליף שום בגד, רק שם מעיל ונעלי ספורט בלי גרביים. (מאוד מוזר, אך ככה זה כשהוא לא מרוכז.)
אני לבשתי ז'קט חמים, מכנס פיג'מה ונעליי ספורט, רק עם גרביים. הצטיידתי בפנס, בסכין קטן לקריעת הגדר, שלא מושך חשמל. אני ישבתי במיטתי וזזתי במקומי בלי סבלנות, הוא קם ויישר את הגב. הוא הפנה את מבטו אליי ושאל,
"את מוכנה?"
"כן." אמרתי בהחלטיות והוא משך אותי ממיטתי, כששנינו אוחזים ידיים.
קוראים לו אבנר. פניו רציניות ומרובעות, מצחו מקומט ושפתיו דקיקות במיוחד. הרגשתי את חומו בידיי, זה נתן לי תחושה נעימה. ידיו מלאות שרירים מנופחים, שנותנים לך ביטחון לידו.
זאת הסיבה שהחלטתי דווקא אייתו לברוח מהפנימייה.
גם הוא היה מרדן, בדיוק כמוני. הוא תמיד התנגד למילותיו של המורה, בדיוק כמוני. נפגשנו בחוץ, כשהוא הבריז משיעור ואותי הוציאו משם. התחברנו לאט לאט, הוא היה סגור בהחלט. אך כשהצעתי לו ללכת אייתי לברוח מהפנימייה, הוא לפתע נישק אותי. זאת הייתה נשיקה מפתיעה, לא ציפיתי לה. לא ידעתי שהרגשתי כך אייתו, אבל כשנהפכנו לזוג, הרגשתי בטוחה יותר מתמיד.
רק רציתי יותר ויותר לברוח מהפנימייה, מבית הכלא שהוריי שלחו אותי לשם. אני לא האמנתי להם, כאשר הודיעו את ההודעה הכואבת. היה קשה להיפרד מהחברים, החברים היחידים שבאמת היו אייתי גם אחרי שגילו שאני כזאת בעייתית. הלוואי שלא הייתי כזאת.
אף אחד לא קיבל אותי פה, חוץ מאבנר. זאת פנימייה מרושעת, גם התלמידים מרושעים. הם רק רוצים לצאת מפה, וכדי לצאת מפה הם צריכים להתנהג למופת שנה שלמה. זה לא שווה את זה.
עדיף לברוח על החודש השני, בדיוק מה שאני עושה עם אבנר.
לא הקשבתי בשיעורי מדע, לא ידעתי אם שיערי מושך חשמל בגדר הפלדה של הפנימייה. ליתר ביטחון אספתי את שיערי השחור והחלק בקוקו בזמן שהלכתי יד ביד עם אבנר.
כול אנשי הפנימייה ישנו, היה חושך. הדלקתי פנס, והלכתי במסדרונות הפנימייה עם חברי.
ידעתי שיהיה שומר בשער, זה לא היה סוד. בגלל זה אני ואבנר לבשנו בגדים שחורים, הלכנו דרך השיחים בחוץ.
הגענו לשער. לא חשבתי שזה יהיה כזה קל, השומר ישן בשמירתו. די טיפשי, אם תשאלו אותי.
לקחתי את הסכין, עדיין לא הייתי בטוחה שזה מושך חשמל או לא. פחדתי. לבי פעם בחוזקה. ידיי רעדו, כמעט נגעתי בגדר. אבנר עצר אותי.
"את לא יכולה לעשות את זה כשאת רועדת ככה, תני לי." הוא חטף את הסכין מידיי, בלי שאומר מילה.
התמקדתי בידו של אבנר חותכת את הגדר. הוא חתך לאט לאט, כנראה שהסכין לא משך חשמל. לא היה לי מושג מה הוא מתכת הסכין, אך המוכר הבטיח לי שזה לא מושך חשמל.
כנראה הוא איש טוב.
חור גדול מספיק. הבטתי בו, עברה בנינו שתיקה ארוכה.
"מי הולך ראשון?" הוא שאל.
"אני חושבת.. מספיק אתה חתכת את הגדר." עברתי לאט, לאט את הגדר. אזעקה.
אזעקה נשמעה, רועמת מתמיד. לבי קפץ מבהלה, ואבנר נרתע אחורנית.