בחייהם ובמותם

לפעמים אני שומעת סיפור בעיני אגדה .
אשה לא צעירה,שערה כסוף, כל סיפור חייה חרוט בפניה כספר פתוח.היא אשה , והיא אמא והיא סבתא, והנה לפתע היא נופלת למשכב, הרפואה החדשנית , מנסה ככל יכולתה להציל אותה מגזר דין מוות, אבל קצרה ידה .הילדים הולכים עצובים, לאט לאט מתאוששים, כי החיים חזקים מהכל.ככה אומרים כולם.
והבעל שסעד אותה בשנים האחרונות, הולך וקמל. ואנשים מעודדים אותו , אתה חייב להתחזק, להתאושש , גברים אף פעם לא נשארים לבד.תביא לך אשה כדי שיתמלאו ימיך , אתה עדיין גבר במלוא שנותיו, אתה בריא, אתה עסוק ואתה בעצמך תורם ועוזר לאוכלוסיה מוחלשת. אז קום תתנער , תקח את עצמך בידיים והיידה שלא נראה אותך הולך שחוח ונעזב כמו צמח בר.
עברו בקושי חודשים ספורים מאז שדינה עצמה את עיניה, הספר שקראה לאחרונה עדיין מונח על השידה ליד מיטתה הריקה. בעמוד נמצאת הסימניה. ג'וג'ו מויס , הסופרת האהובה עליה .
החיים בלעדיך.הוא ממשיך בפעילותו . התעסוקה מעבירה לו את הזמן.אבל הוא עצוב כל היום .ובלילה הוא לא ישן.לא קורא, לא כותב,לא מעניינת אותו הטלביזיה, גם לא כדורגל , כמו שפעם אהב.הולך לישון מוקדם, חברים כבר מזמן אין לו.קשה להם לראות אותו מחוץ. הוא עכשיו עם עצמו.מדי פעם הילדים באים .הנכדים משמחים אותו , הם גדלים מהר ותחומי הענין שלהם משתנים. הוא יודע ששלושת ילדיו , עכשיו דואגים לו … "אין מה לדאוג" "הכל בסדר " "תסמכו עלי.
בהרצאה האחרונה . נפגש עם אנשים , תפחו לו על השכם, עודדו אותו.
שבוע לאחר מכן , אני רואה על לוחו המודעות.
מודעת אבל במסגרת שחורה .יואל אברהמי.
אני בשוק, אני המומה, אנשים עומדים לידי בוהים במודעה ולא מאמינים.
האהבה מנצחת? ואולי המוות?