בית ספר או בית כלא?

אני אבחר דווקא להתחיל במשהו עליי, אני אישית, ואני סבורה שעוד הרבה מתלמידי בית הספר שונאת אותו, שמחריכים ילדים מכיתות א' עד י'ב לשבת כמה שעות רצופות ולהקשיב או לכתוב, אסור לאכול, אסור לדבר, אסור לקום ללא רשות ובמקרים מסויימים אפילו לשתות מים אסור, לדעתי זה לא בסדר! ואני לא היחידה שחושבת כך, מתוך אתר "חינוך פשוט" מצעתי כתבה בשם "בית ספר הוא כלא- ומזיק לילדים שלנו" (את הקישור אני אוסיף בסוף), היו כמה פסקאות שעיניינו אותי מאוד ואחת מהן היא זו-
"בתי הספר כמו שאנחנו מכירים היום הם תוצר של היסטוריה, לא של חקירה על איך ילדים לומדים. תוכנית המתאר שעדיין משתמשים בה בבתי הספר היום תוכננה במהלך הרפורמציה הפרוטסטנטית, כשבתי הספר נוצרו כדי ללמד ילדים לקרוא את התנ"ך, להאמין לכתבי הקודש בלי לפקפק בהם, ולציית לדמויות הסמכות בלי לפקפק בהם. מקימי בתי הספר הראשונים היו ברורים לגבי זה בכתביהם. הרעיון שבתי ספר יכולים להיות מקומות לטיפוח חשיבה ביקורתית, יצירתיות, יוזמה-אישית או יכולת ללמוד לבד – מסוג הכישורים הנחוצים ביותר כדי להצליח בכלכלה של היום – היו הדבר הרחוק ביותר מהם. עבורם, דעתנות הייתה חטא, שהיה צריך להוציא מהילדים על ידי שינון או מכות, לא משהו לעודד. כשהמדינה השתלטה על בתי הספר והם הפכו להיות חובה, ונהפכו להיות למטרות חילוניות, המבנה והשיטות הבסיסיות נשארו כשהיו. ניסיונות עוקבים לרפורמות נכשלו בגלל שלמרות שהן ניסו לתקן חלקים במבנה, הן לא שינו את השרטוט הבסיסי. שיטה מלמעלה-למטה, למד-ובחן, בה למידה מונעת על ידי מערכת של פרסים ועונשים במקום על ידי סקרנות או על ידי רצון אמיתי לדעת, היא מתוכננת היטב לאימון לאינדוקטרינציה וצייתנות אבל לא להרבה יותר מזה. אין פלא שהרבה מהיזמים והממציאים הגדולים ביותר עזבו את בית הספר מוקדם (כמו תומס אדיסון), או אמרו שהם שנאו את בית הספר ולמדו למרות, ולא בזכות בית הספר (כמו אלברט איינשטיין)."
כמובן שאני מסכימה עם כל מילה ואות שנכתבה באותו מאמר, כי הרי קחו את עצמכם לדוגמא, איך היה לכם יותר קל ללמוד? כשאתם באמת רוצים לדעת והנושא מעניין אתכם מאוד, או כשעומד מבוגר ומכריח אותכם לשבת ולשנן גם אם החומר לא מעניין אתכם בכלל?
ברור שיהיו כאלה שיגידו "אבל אם נותנים לילדים לקום או לדבר בשיעור זה הופך לבלגן", וגם זה כמובן נכון! אבל ניסיתם לחשוב פעם למה זה נכון? למה ברגע שהמורה יוצאת לכמה שניות מהכיתה כולם קמים ממקומם ועושים רעש? כי הם יודעים שזה זמני, שזה לא יהיה ככה להרבה זמן, בתוך כמה שניות או דקות הם יצתרכו שוב לשבת, ושוב אסור לאכול, ושוב אסור לדבר, ושוב מחריכים אותם לקרוא או לכתוב, אז הם מנסים לנצל את כמה שניות או דקות החופש כדיי להנות, כמו שילדים אמורים לעשות!
קחו לדוגמא כלב שיוצא לטיול ברצועה, ותחשבו שהרצועה הדוקה מאוד, הוא לא יכול לנבוח או לרוץ, ואז לפתע הרצועה משתחררת מידיו של האדם שמחזיק אותו, מה הוא יעשה? הוא ירוץ וינבח וישתולל, כי ברור לו שברגע שהאדם יחזיר את ידו לרצועה החופש והכיף יגמרו, הרי כך הראו לו שהדברים מתנהלים כל חיו, למה שנצפה שיעשה אחרת? לעומת זאת קחו כלב שחונך שמטיילים חופשי, הוא תמיד יכל לרוץ ולהנות ללא שום דבר שמגביל אותו, אבל בסופו של דבר הוא יחזור לבעליו בשקט ויחזור איתם הביתה בשמחה וברצון, והוא גם לא ינבח הרבה כשהוא חופשי כי הוא יודע שזה לא זמני. עכשיו קחו שוב את הכלב הראשון, זה שלמד שהחופש הוא זמני בלבד, עכשיו בעליו, זה שמחזיק ברצועה בחוזקה ינסה לאלף אותו, הוא רוצה ללמד אותו לקפוץ גבוהה, ידו אוחזת בחוזקה ברצועה אבל הכלב לא רוצה לקפוץ, מה הוא יעשה? הוא יצעק עליו, הוא יעניש אותו אם יסרב, הוא יצעק עליו אם יתנגד ובסופו של דבר הכלב יקפוץ, אבל הוא יעשה את זה בחוסר רצון, בחוסר מוטיבציה ואולי אף בכעס על האדם. ובמעבר חד נחזור לכלב השני, החופשי, זה שנהנה מכל העיניין, גם אותו ינסו ללמד אותו דבר בדיוק, וגם הוא לא יבין בהתחלה, אבל לא יצעקו עליו, לא יענישו אותו, ינסו שוב, וגם הפעם הוא לא יצליח, אז לא יכעסו, יסבירו לו מה לעשות בדיוק, שוב ושוב עד שיבין, הוא יחפש את הצד הכיף בדבר וכמובן גם ימצא, ואז הוא יבצע את התרגיל בכיף, בהנאה, הוא יזכור בדיוק מה הוא מתבקש וירצה לעשות זאת שוב ושוב ולקוץ יותר ויותר גבוהה עד שאולי יהיה מצוין בכך, גם אם בהתחלה הוא לא אהב את הדבר. השנים עברו ושתיי הכלבים הלכו ברחוב, לבדם, בני האדם עזבו אותם מזמן, פתאום ללא כל אזהרה מוקדמת דבר כלשהו, לא משנה מה החל רודף אחרים ללא כל סיבה והם ברחו כמובן, ואז הם הגיעו לגדר גבוה ורחבה, שלא ניתן לעקוף אותה מהצד, הכלב הראשון כבר בקושי זוכר מה לימדו אותו לפני שנים, איך לעבור את הגדר, זה מעולם לא עיניין אותו במיוחד, אבל עכשיו הוא לא זוכר איך, הוא זוכר את הכעס של בעליו כשלא הצליח אבל הוא לא זוכר איך להצליח, הכלב השני לא יחשוב לרגע, הוא יזכור כמה אהב את אותו התרגיל לפני שנים רבות, איך לימדו אותו בעליו לבצע אותו, איך שיבחו אותו כשהצליח, והוא יקפוץ מעל הגדר בלי בעיות. בתי הספר (או לפחות רובם) מנסים ללמד אותנו בדרכו של הכלב הראשון, מי לא שמע את המשפט "אתה לא הולך הביתה עד שתפתור את התרגיל!" או "למה לא הכנת שיעורי בית?! עכשיו תישאר שעה בסוף היום להכין אותם!", אתם זוכרים על מה היו שיעורי הבית? או מה היה התרגיל?, אבל אם במקום זאת היו אומרים לכם בחיוך "חבל שלא הכנת את שיעורי הבית, אולי תכין אותם היום ותראה לי מחר? הרי את X זכרת מאוד בקלות, זה משחק ילדים בשבילך!", זה לא היה נותן לכם הרגשה טובה? רצון להוכיח שזה אכן "משחק ילדים"? ואז הייתם חוזרים אחורה וזה מה שהייתם זוכרים, כשהמורה החמיא לכם על Y וכמה קשה היה לכם לזכור שכך פותרים את X, ואיך אחרי שישבתם בבית צחקתם על "איך לא קלטתי את זה עד עכשיו?".

צריך ללמד ילדים ללא צעקות, אתם יכולים לתת לנו עונשים ללא סוף, ריתוקים צעקות ציונים נמוכים בתעודה, אבל רוב הילדים דווקא יזכרו את החיוך ואת המילה הטובה.
אני מקווה שאני לא היחידה שחושבת כך, אני בטוחה שגם יהיו מתנגדים, אבל אני אפסיק את דברי כאן, למרות שהייתי שמחה לשמוע, מה דעתכם בעיניין? מה אתם אומרים?