ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך

ברלין 1940-1942 ומה שקדם לכך
מאת שחור על לבן
פרק ב'

מוחו של תומס בער. הניתוק מהאוסף "כאב כקטיעה". יסוריו ותיסכולו פנו כנגד עצמו. הוא גידף את עצמו בקולי-קולות, היכה את ראשו באגרופים, ולא נרגע עד שניפץ לשבבים את השולחן עליו התנהלה כניעתו. הכאב הלך ופחת עם השעות שעברו ופינה מקום לעצב עמוק ושקט. משך הימים הבאים תומס היה כשרוי באבל.

8.4.1941: "כניעתי לרצונו לא היתה תאונה שאחריה חיי יחזרו למסלולם הישן… הוא לא יוותר על טרפו… ואני לא אוותר על להיות טרף… לעיתים קרובות יש לי כאבים בחזה וקשה לי לנשום. אני פוחד ממה שיעשה בי, אבל אני רוצה שיחזור"… "אני מרגיש מחוייב כמו על ידי פקודה לשאת על פרק ידי השמאלי את השעון שאבי-הנער החזיר לי. הוא מזכיר לי בכל רגע את ריקנות גאוותי ואת נחיתותי"… "נחמתי היחידה היא שבידי אביו אוסף השעונים שייך גם לנער"
…

"בלגרד הופצצה. יגוסלביה נכבשה. הכתם האדום, לבן שחור עם צלב הקרס הולך ומתרחב על מפת אירופה. אנחנו על הדרך הנכונה".
…

ביום חמישי, כשראה את הנער יוצא משער בית הספר, ליבו התרחב:

10.4.1941: "דמותו הזוהרת הזכירה לי שעדיין יש לי את היקר לי מכל. כמו תמיד כשיש משהו על ליבו, בקושי הספיק להכנס למכונית לפני שהתחיל לדבר במהירות. 'אבא מסכים שתדפוק אותי'. פתאום לא ידעתי איך נושמים. המציאות איבדה את משמעותה וכל מה שסבב אותי נראה זר, שטוח, ומנוכר. המחשבה המאורגנת הראשונה שהופיעה בראשי היתה 'האם האיש הזה מציע לי את בתוליו של בנו בתמורה לאוסף השעונים שגזל ממני? או אולי יעד אותי מראש להשביע את תאבונו המיני של בנו?' הבחנתי שהנער מדבר אלי.'הוא אמר לאמא שבשבת תקח אותי לחתור באגם, אבל הוא מסכים שנלך אליך הביתה'. שוב, התיחסותו הטבעית של הנער כמובנת מאליה לנטיתו של אביו לטרוף את הקלפים ולקבוע חוקי משחק חדשים נוגדים לכל המקובל וההגיוני גרמה למערבולת בראשי להאיט ולהעצר.'למה?' העיניים הכחולות והשפתיים המלאות חייכו. 'בקשתי ממנו… ובסוף הוא הסכים…אבל הוא אמר שלא אשכח להגיד לך שתיזהר…' "

השעות עד בוקר יום שבת מתוארות על ידי תומס כשונות מכל שעות חייו האחרות. הציפיה טענה בעוצמה בלתי מוכרת את נטיותיו וחושיו, וטילטלה אותו משיא רגשות אחד לאחר, מתאווה, לתוקפנות, לרוך, לפחד, לאופוריה, לכמיהה…

12.4.1941: "מהיום הראשון שראיתי אותו לפני חצי שנה הפשטתי אותו בעיני-רוחי כל לילה. בדמיוני גיליתי את עורו צעד אחרי צעד, לאט-לאט, מלקק ומנשק כל סנטימטר מאזניו עד קצה כל אחת מאצבעות רגליו… או משכתי כלפי מטה את מכנסיו בקוצר רוח וללא התחשבות, היפרדתי את שני חצאי הכדור, חשפתי את מחוז חלומותי ונדחפתי פנימה… או קרענו כל אחד את בגדיו של השני מעליו, חסרי סבלנות, רעבים לגעת, לבדוק, למשש, לחקור, לחבק, להריח ולטעום אחד את גופו של השני… שום דבר מזה לא קרה. הנער התפשט במהירות וביעילות, תוך שניות היה ערום ונשכב על הגב על המיטה שלי. נישמתי נעצרה. עור ללא פגם בגוון הנכון ביותר של ורוד מוזהב כסה פרופורציות מושלמות של משטחים חלקים ותפיחויות מעוגלות של ניצני-שרירים. זין-צעצוע צעיר, לבן- חלבי בהיר, עם ראש שמנמן דמוי פעמון, בלט זקוף במאונך לגופו. שרטוט ראשוני של פלומה בלונדינית הכתיר שק אשכים כדורי, חסר שער, הדוק לפרינאום שלו. צלב זהב קטן, תלוי על שרשרת, נח בין שתי פטמות קטנות, חומות. הפה שלו היה פתוח מעט, העיניים מעורפלות וחצי סגורות, והוא נשם בכבדות. הוא הושיט אלי את זרועותיו. חשבתי שאני עומד להתעלף.

הצמדתי את השפתיים שלי לשלו והוא שאב את הלשון שלי לפה שלו. הגוף שלו גמיש, פראי ומלא אנרגיה. משך דקות ארוכות הוא התפטל, התחכך בי, שפשף בכוח זין קטן קשה בזין גדול מתקשה. כיסיתי כל חלק של הגוף הערום שלו בנשיקות קטנות, רעבות, חמות. הידיים שלי טרפו את התחת שלו. הוא נשכב על הבטן ופיסק את הרגליים ככל האפשר בכדי להקל עלי את הגישה. הצמדתי אותו למזרון, רכנתי עליו וליקקתי את העורף שלו וכל חוליה בעמוד השידרה. כשהתקרבתי אל אזור הצל בין שתי לחיי-התחת שלו, הוא דחף את המתניים שלו כנגד פני. הזין שלי כאב מתשוקה. הנחתי כרית מתחתיו, הרגעתי את עצמי עם כמה נשימות עמוקות איטיות, נשכתי קלות כל אחד משני חצאי התחת הקשים, מחצתי אותם בכפות ידיים פתוחות והרחבתי את החריץ ביניהם.

אם יש משהו שאני באמת מתמצא בו, זה חורי-תחת. אני לא צריך לראות חור פעור שאפשר להביט דרכו אל החלל אותו הוא אמור לנצור, או רירית משתלשלת החוצה, או סמני חבלה או צלקות, בכדי לדעת שבעל החור אינו בתול. מיד כשהפרדתי בשתי ידי, בלב דופק מהתרגשות, את פלחי התחת העגולים של הנער, פתח פי הטבעת שלו ריפרף לשניות, התקווץ והתרפה במהירות לעיני. לעור סביבו ולרירית הפנימית שלו היה גוון יותר אדמדם מוורוד. החדרתי אצבע, לאט ובזהירות. הנער הגיב באנחה ארוכה, והטבעות של החור שלו חבקו אותי, אבל טון השרירים לא היה זה שצפוי אצל מי שעוד לא ידע גבר… הסימנים היו מינימליים, אבל קלטתי אותם כהרף עין ואי אפשר היה לי לטעות בהם. הידיעה שמישהו כבר זיין את הנער לפני כאבה שנייה או שתיים כמו חתך עמוק בבשר החי, אבל בו בזמן התרומם והציף את מוחי גל ענק של תאווה שדחק כל מחשבה מהכרתי. כל גופי רעד. היפרדתי עוד יותר את הפלחים, דחפתי את הראש שלי ביניהם ועשיתי שם כל מה שגבר עם זיקפה שמאיימת להוציא אותו מדעתו יכול לעשות לחור החלק כמשי של תחת של נער שהוא רוצה לזיין מזה חדשים. שטפתי ברוק את העור סביב החור שלו, בינו ובין בסיס שק האשכים, בצד הפנימי של פלחי התחת, הלשון שלי נכנסה ויצאה מהחור שלו במהירות, עד שדחפתי אותה פנימה, השארתי אותה שם והתחלתי ללקק אותו מבפנים. הוא דחף חזק את התחת שלו כלפי הלשון שלי ונאנח בלי הפסקה. ככל שדחפתי את הלשון עמוק יותר ההרגשה היתה טובה יותר. רציתי לזחול כולי לתוכו ולהשאר שם לתמיד.

אבל זה לא מה שהזין שלי דרש. ניתקתי את עצמי מהחור שלו והזדקפתי על ברכי. הוא הבין לאן אני רוצה להגיע, נשכב על הגב, הניף את הרגליים למעלה ואחורה והרים את מתניו כלפי. עיניו נסגרו. כופפתי את רגליו עד שהברכיים שלו נשענו על החזה, מרחתי את הזין שלי ואת החור שלו ברוק, מיקמתי את הזין שלי מול החור המבריק והחלק, ואז הנחתי את הרגליים שלו על הכתפיים שלי, דחפתי את ראש הזין שלי פנימה, השארתי אותו בתוך הטבעת השרירית והתחלתי לסובב את המותניים שלי. הנער כיסה את הפנים שלו עם הידיים, סובב את הראש מצד לצד והשמיע כל מיני קולות של הנאה. נסוגתי מעט, ודחפתי את כיפת הזין לתוכו. דפנות התעלה שלו התהדקו סביבי לרגע, והתרפו מיד בכדי לאפשר לי לגלוש פנימה. הזין שלי חדר לתוכו כמו כפית לשמנת סמיכה, עד שנעלם כולו. בדחיפה נוספת קברתי אותו בעומקים הכי אינטימיים שלו. ידעתי שהגעתי למקומות הנכונים: טבעת התחת שלו התכווצה סביב האיבר שלי והוא גנח ורעד באופן שנראה כמעבר לשליטתו. פנים התחת שלו הרגיש כמו כפפה חמה, חלקה, והדוקה סביב הזין שלי. דפקתי אותו בכתריסר דחיפות קצרות ומהירות, עצרתי ונסוגתי, נילחצתי שוב לתוכו לאט, שבר סנטימטר אחד בכל פעם, והמשכתי לזיין אותו בתנועות מתניים איטיות משך דקות ארוכות. מראה הזין שלי מחליק אל תוך החור ההדוק ונישלף לאט החוצה הגביר את התרגשותי. נעתי בקצב קבוע קדימה ואחורה. הוא דחף את גופו כנגדי בכדי לפגוש כל מכה. העצמה וקצב הדחיפות שלי התגברו; הן נעשו פראיות. הוא נאנח וצעק, אבל תנועות המותניים שלו התאימו עצמן לקצב התובעני שלי. נפלתי עליו בכל כובד גופי והמשכתי לדפוק אותו בכל כוחי עד שהרגשתי שאני קרוב לשיא. נשענתי על זרועותי, האטתי עד שבקושי הזזתי את הזין בתוכו וחיכיתי שתחושת הדחיפות תחלש, ואז התחלתי לדפוק אותו שוב בזהירות, להתחלק לתוכו והחוצה בתנועות ארוכות, איטיות וחלקות, עוד כרבע שעה. אבל הסיום היה בלתי נמנע. התחלתי להרגיש את הרטט המוכר, קצר-הרוח, בבסיס הזין שלי ופתאום ראשי נזרק לאחור, התפוצצתי בתוכו, והיצפתי אותו מבפנים. מבלי לצאת ממנו התרוממתי על זרועותי בכדי להביט בו. האנחות והנשימות הכבדות שלו נעשו מהירות יותר, תנועות האגן שלו נעשו חסרות קצב, פיו נפער במאמץ לבלוע אויר, הוא נתפס במתניים שלי, כל גופו התקשה ונמתח לאחור,הוא השמיע קול גרוני נמוך שאף פעם לא שמעתי מפיו, וזרם קצר ועז של נוזל-זרע זינק בין גופינו והתנפץ על החזה שלו כמו טיפות של זכוכית לבנה. אחריו פרץ עוד זרם, חלש יותר, שהכתים את בטנו. מכוסה בנוזל-זרע וזעה, חסר נשימה, נחירי אפו פעורים, הפה סגור בכוח והעיניים זוהרות, הוא היה יפה מתמיד. שחררתי את הזין שלי מתפיסתו, נסוגתי לאחור, התכופפתי מעליו והכנסתי את הזין שלו לפה. הצפתי אותו ברוק, ליטפתי אותו ברכות עם הלשון, ומצצתי אותו בעדינות. בתגובה, הוא דפק לי את הפה בתנועות חלשות. בהדרגה נשימתו נרגעה והאיבר שלו הלך והתרכך. בלעתי את הנוזלים שהצטברו לי בפה, ליקקתי את הזין שלו ושחררתי אותו. הוא נראה קרוב לאבדן ההכרה. ליקקתי-ניקיתי את הגוף שלו וסיפרתי לו בראש שלי את כל מה שלא הייתי מסוגל להגיד לו בקול.

שכבנו אחד מול השני. הרגשתי את להט הגוף שלו. הוא החליק אצבע על החזה שלי, שיחק עם הפיטמות שלי ונישק אותי. אני נגעתי בו בכל מקום ונשכתי לו את השפה התחתונה. הוא נרדם להרף עין, מרוקן ומלא, אבל תוך זמן קצר המתניים שלו התחילו לזוז כנגדי. תאוותו והתרגשותו חזרו מהר משלי. הוא ליטף את גופי; מצץ,נישק ונשך את צווארי. אספתי אותו בזרועותי .כל ישותו בערה שוב בתשוקה, הזין הקטן שלו היה שוב זקוף, קשה וגאה. הוא חיכך אותו לאורך הזין המתקשה שלי, מחץ תחתיו את הכיפה הרגישה שלי, וכשהשיג את מבוקשו שם את שתי כפות ידיו על החזה שלי ודחף אותי אחורנית עד שנשכבתי על הגב. הזין שלי הזדקר במאונך כלפי מעלה. מה שראיתי בפניו כשהסתכל עליו, כאילו לא היה בכל העולם משהו יפה יותר, הגביר את עוצמת הזיקפה שלי. הוא כרע על ברכיו, התרומם קצת, העביר רגל אחת לצידו השני של הגוף שלי והתייצב בכריעה מעלי, פנים מול פנים. הזין שלי עמד כתורן מתחתיו. שלו היה צמוד לבטנו. הוא סימן לי לא לזוז, תפס את השמוק שלי באגרוף והתחיל להנמיך את גופו כלפיו. הרגשתי את הראש חודר לחור שלו ללא קושי, ואת דפנות המעי שלו נצמדות, עוטפות ומלטפות את הצינור הקשה שפלש לתוכן ,עד שנבלעתי בתוכו לחלוטין. בעיניים סגורות הוא התרומם לאט, מתנדנד קלות מצד לצד, ירד ועלה, שוב, ושוב ושוב. הוא דפק אותי לאט וברכות, הוא דפק אותי חזק ומהר, והוא אהב כל רגע. שרירי פניו נעו כאילו היו להם חיים משלהם: כל רגש שחלף בו נרשם בהם בקשת שלמה של הבעות; מהנאה דמויית חלום, לאקסטזה, לחשיפת שיניים בתאווה חייתית כשהקצב בו דפק את עצמו על הזין שלי הפך לתוקפני. פתאום, ללא התראה מוקדמת, עבר רעד בגבו, הוא הזדקף, מזיע ואדום, תקע את שיניו העליונות בשפה התחתונה, נראה כמביט למרחק דרך עיניים חצי-סגורות ושמורות מרפרפות, נעץ את צפורניו בזרועותי, כל גופו הזדעזע, הוא צעק בפראות והזין שלו ירה שוב, רק פעם אחת, בקשת שנחתה על השער במרכז החזה שלי. שורה של התכווצויות קלות גרמו לזרם דק, מיימי יותר, להמשיך לנזול מהחור הפעור, כלפי מטה, לאורך הזין הזקוף שלו. כבאופן אוטומטי, כאילו השתחרר קפיץ, גופי הגיב בשורה של טלטולים וגניחות, ראייתי התערפלה, כוכבים התפוצצו מול עיני, הסכר נפרץ וגמרתי בתוכו. הרגשתי אותו מכווץ את שרירי התחת שלו בכדי לחלוב עוד זרע מהזין שלי.

הדרכים אל האושר יכולות להיות מפותלות ומסובכות, אבל מי אמר שאי אפשר לגעת בשמיים?

כששככה הסערה הוצאתי את הזין שלי לאט מהתחת שלו. הזרע הלבן שלי התחיל לנזול מהחור. הוא הגביה את האגן שלו ושנינו הסתכלנו בזרם הסמיך שהחליק החוצה מתוכו. הוא הרים את עיניו כלפי וחייך.

שכבנו זה ליד זה כבויים, מבלי לזוז, נושמים בכבדות, אפופים בריח שלנו. בהיתי אל התקרה. לא היה לי כל ספק. הנער לא רק לא בתול. הוא מאהב מנוסה. הבטתי בו, שוכב מולי על צידו בעיניים עצומות. ליבי יצא אליו. תהיתי מתי אמצא את הרגע המתאים בכדי לשאול… מבלי לפתוח את העיניים הוא לחש פתאום: 'אבא אמר לי שנתת לו במתנה את השעונים שלך…' לא ציפיתי שהעניין יגיע לידיעתו. עשיתי ככל יכולתי בכדי למנוע מההפתעה והתמהון להשמע בקולי. 'זה נכון'.

'אתה לא מתחרט?'

'לא, אני שמח שיש לך אבא עשיר'. הוא פקח את עיניו ותלה אותן בי.

'אז עכשיו הוא עשיר?'

'אם ימכור את האוסף הוא יקבל הרבה כסף'.

'ואתה כבר לא עשיר?'

'פחות, אבל כל מה שיש לי ויהיה לי זה בשבילך'.

'כאילו שיש לי שני אבות?'

'כאילו…'

היד שלו שיחקה עם איבר המין הרך שלי והוא בחן אותו בעניין ילדותי שכבר לא ציפיתי ממנו . גם להערה הבאה שלו לא הייתי מוכן. 'של אבא שלי יותר גדול ויש לו יותר עור. גם הביצים שלו יותר גדולות, והחור שלו כמו חריץ, לא עגול כמו שלך. ויש לו טבעת…' שאלת השאלות פרצה מפי מבלי שהספקתי לעצור בעצמי. ללא כל מבוכה הוא ענה שאבא מזיין אותו כבר מזמן, מאז חופשת הקיץ כשהיה בן עשר. 'מה שהוא הכי אוהב זה לדפוק אותי בתחת. גם אני, ואז גם אני גומר. אבל אם זה לא מסתדר אני עושה לו את זה עם היד, או עם הפה…ואחר כך אני עושה לי לבד…והוא מסתכל…' הפתיחות, הבהירות והטבעיות בהן דיבר הפכו את הכמעט בלתי-יאומן לאפשרי ומקובל.

'שאלתי אם בפעם הראשונה, כשהיה עדיין ילד, אבא הכאיב לו. 'כמעט ולא. קודם הוא רק הכניס לי את הלשון. חשבתי שאין משהו יותר כיף מזה. אחר כך הוא הכניס לי אצבע קטנה והזיז אותה בפנים. זאת היתה הפעם הראשונה שהיתה לי אורגזמה. ראיתי זיקוקים לפני העיניים, באמת! זה היה כל כך חזק שנבהלתי. אחר כך הוא התחיל לדפוק אותי עם אצבע עבה, ואחר כך עם שתיים'. כשהושיב אותו בזהירות בפעם הראשונה על הזין שלו זה כאב 'רק קצת' וירד לו קצת דם. האב ספג את הדם במטפחת. הוא שומר אותה במגירה. "זה כבר בכלל לא נראה כמו דם, זה נראה כמו סתם מטפחת לבנה עם כתמים, אבל אני זוכר…' לא היה שמץ של גסות במילים הישירות בהן השתמש.

'ואמא לא יודעת?'

'לא. היא אומרת שילדים בגילי כבר לא צריכים שאבא ישכיב אותם לשון, או יפקח עליהם כשהם מתרחצים… והיא לא אוהבת שאני יושב על הברכיים של אבא, אבל היא לא מבינה… היא אפילו חושבת שאנחנו לא מסתדרים בלעדיה כשהיא נוסעת לבקר את אמא שלה ואת אחותה, ואומרת שפשוט אין לה ברירה… היא לא יודעת שכשהיא נוסעת אני ישן עם אבא במיטה שלהם ואנחנו לא צריכים למהר ולהיזהר'.

'הוא עושה את זה גם עם ילדים אחרים?'

'לא, הוא לא רוצה ילדים אחרים'.

'אבל עם גברים אחרים כן?'

'היה בחור בשנה שעברה שהיה בא הביתה בכל פעם שאמא לא היתה. הוא היה מסתובב בבית ערום, היה לו תחת כמו כדור וזין שמן. הייתי שומע אותו מילל כשאבא היה מרביץ לו עם חגורה ואחר כך הוא היה צועק עוד! עוד! כשאבא דפק אותו. עד שפעם אחת אבא התרגז עליו באמת, נתן לו אגרוף, הפיל אותו על הריצפה ובעט בו. הוא לא חזר. אבא אמר שהוא לא ידע את מקומו… יש גם מישהו בעבודה. הוא אוהב שאבא משתין עליו, ועושה לאבא הרבה טובות בכדי שיסכים לעשות את זה… אבל זה לא אותו דבר. אנחנו עושים את זה כי אני אוהב אותו והוא אוהב אותי. את האחרים הוא לא אוהב…'

'עשית את זה עם עוד אנשים?'

'רק עם ילד אחד. אבא הרשה לי כי הייתי מאוהב והוא ראה שאני נורא רוצה. הוא דפק אותי כמה פעמים אצלו בבית אבל אחר כך אמר לי שלא אבוא יותר כי הוא לא רוצה להיות הומו…'

'ולך לא איכפת להיות הומו?'

'לא'.

'לא יותר טוב להיות כמו כולם?'

'אבא אומר שכולם זה עדר בהמות…'

…

'הוא מזיין את אמא?'

'כן, אני שומע אותם'.

'הוא דופק גם נשים אחרות?'

'הוא אמר לי שכבר לא. שרק כשהיה צעיר ועדיין לא הכיר את אמא. תמורת כסף…' ".

13.4.1941: "הנער אוהב וחושק בשני גברים שאוהבים אותו וחושקים בו. מי יודע טוב יותר ממנו מה טוב עבורו?"

14.4.1941 לפנות בוקר: "זמן קצר אחרי שנרדמתי הלילה התעוררתי לרעש הבריח האופקי העבה הקבוע בדלת הכניסה לדירתי שהוסט ממקומו על ידי סבוב מפתח מבחוץ. מישהו נכנס והדלת נסגרה בשקט אחריו. לפני שהספקתי להצטלל ולקום על רגלי, עמד ממולי אביו של הנער, לבוש במיקטורן צבאי ומגפי חיילים. ישבתי על המטה במכנסי פיג’מה עם רגלי על הרצפה והבטתי בו מלמטה למעלה. הוא התקרב אלי צעד נוסף, זקר את ראשו קדימה והסתכל לי ישר לעיניים. קרבתו הדיפה ריח של מתח גברי. השפלתי את מבטי. ידעתי שבבקורו הקודם נקבע לתמיד טיב היחסים ביננו. הוא ישלוט ואני אכנע ואתמסר. כך זה צריך להיות וכך נכון שיהיה. הבחנתי שענד את שעון הפלטינה שענדתי משך שנים.

הוא התיישב על הכורסא ופקד עלי לכרוע בין ברכיו. המחשבה שזאת הפעם ראשונה בחיי שאני כורע בפני מישהו גרמה לי התרגשות מוזרה, לא בלתי-נעימה. הוא תפס את השערות שלי באגרוף,כופף לי את הראש אחורה ושאל אותי בקול הצרוד שלו ובטון של מי שרגיל שיצייתו לו מה עוד, בנוסף לאוסף השעונים שכבר עבר לרשותו, אני מסתיר ממנו. אמרתי לו שאין לי שום דבר נוסף בעל-ערך. הוא משך את הראש שלי עוד יותר אחורה וחזר על השאלה. ניסיתי בכל כוחי לשכנע אותו שזאת האמת. הפנים שלו נהיו יותר ויותר קשות והכאב בקרקפת ובצוואר שלי התגבר. לא היה לי אמנם שום חפץ יקר נוסף בבית, אבל כן 'מגירת צעצועים' מתחת למשטח שולחן הכתיבה שידעתי בברור שעדיף שלא ימצא. ידו זזה כל כך מהר שכמעט לא ראיתי אותה ונשמתי נעצרה בתערובת של הפתעה ואימה כשתפס את אחת הפיטמות שלי. תחושת כאב חד זינקה ממנה מיד כשמחץ אותה בין שתי אצבעות שכאילו נוצרו מראש למטרה זאת: לרסק. התרכזתי במאמץ לא להתפתל מהכאב שהתגבר מרגע לרגע. הוא שחרר את הפיטמה שלי בכדי לסטור לי בחזקה על הלחי השמאלית. שמעתי את השיניים שלי נוקשות אלה באלה. המשכתי לשבת בראש מורכן. עברו כמה שניות ארוכות של שקט וחוסר תנועה ואז הוא תפס שוב את שערות הראש שלי באגרוף יד ימין, סובב את הראש שלי כלפי מעלה ובו זמנית סטר לי על הלחי הימנית, כלאיזון. הרגשתי טעם של דם בפה וראשי נפל שוב כששחרר את קבוצת השער שאחז. הוא דחף אותי אחורה, הפיל אותי על הרצפה, הורה לי לפתוח בפניו כל מגירה, לרוקן את הארון ולשסע את המזרון בסכין, ואמר שאם ימצא משהו שהחבאתי, לא אשכח את הלילה הזה כל חיי. העדפתי לשתף פעולה, הוצאתי את המפתח ממקום המסתור שלו, ופתחתי את המגירה המרכזית בשולחן הכתיבה שלי. הוא קם, והצגתי בפניו את אוסף מכשירי העינויים שלי. זוויות פיו התעקלו כלפי מעלה, הוא נראה מרוצה, אבל שאל מה עוד אני מסתיר ממנו. הפעם התשובה הכנה שלי שכנעה אותו. הוא ציווה עלי לנעול את המגירה, שם את המפתח בכיסו, טפח לי על הכתף ואמר שהוא אוהב ילדים קטנים שמפחדים להרגיז את אבא, אבל חובתו של אבא להעניש אותם, לטובתם, בכדי שילמדו לא לבזבז את זמנם של אלה שלהם הם חייב לציית.

הוא ציווה עלי לפשוט את מכנסי הפיג’מה ולעמוד מולו. הוא קרא כנראה רמז של היסוס בעיני, ושפתיו התכווצו; מהרתי להתפשט. עיניו ירדו מראשי לכפות רגלי, אחר כך הפנה שוב את מבטו למעלה, ולבסוף בחן את הזין שלי במבט קר ומנותק. "תסתובב". מכת יד פתוחה נחתה מיד על כל אחד מפלחי התחת שלי, אחר כך הם הופרדו ונלושו בכוח בשתי כפות ידים גדולות . "לגמרי לא רע… כמו שחשבתי…" לא זזתי. עמדתי רכון ראש מבלי להגיב. הוא הורה לי לפנות שוב כלפיו, פשט את המיקטורן, פתח את קשר העניבה ואת כפתורי החולצה והשתחרר משתיהן בתנועה אחת. הכתפיים שלו, שתי מסות השרירים העגולות בין תחילת עקומת הבסיס הרחב של הצוואר והכדורים של שרירי הזרוע הדו-ראשי , הם מהמרשימים ביותר שראיתי בחיי. לעומתם, אפילו הדיסקים העבים מכוסי השער של שרירי החזה שלו מחווירים. הוא התיישב שוב על הכורסא. קולו הגיע כממרחקים: "שכב על הברכיים שלי". לא היכו אותי על הישבן מזה הרבה שנים. קמתי, התקרבתי אליו, ונשכבתי על ברכיו המפוסקות, כאוטומט. הנחמה היחידה של מי שהוכנע היא ההתמסרות המזוכיסטית. כף יד גדולה כאת חפירה נחתה במלוא הכוח על התחת שלי והמשיכה להמטיר מכות באותה עוצמה בקצב אחיד ואכזרי על שני חלקיו. כל מכה שלחה זרמי חשמל בכל הגוף שלי והגבירה את להט האש שבערה על עור התחת שלי. שמעתי את עצמי מייבב ומתחנן שיפסיק. לא בכיתי מאז שהייתי נער. אפילו לא כשקבלתי את ההודעה שאחי נהרג. הוא החזיר אותי בתוכי הרבה שנים אחורה… הוא צחק והמשיך: מכה, ברק-כאב, מכה… עד שעצר. לא העזתי להתרומם ממקומי, חששתי ממה שהרגשתי שעומד לקרות. כאילו קרא את הזכרונות שהציפו את המוח שלי הוא ציווה עלי לשכב על המיטה על הגב, נעמד מולי והתחיל לפתוח את כפתורי המכנסיים שלו.

ידעתי שהוא מסתכל עלי בלגלוג. לא הרמתי את המבט שלי מעל הכתפיים האדירות, ההתקמרות המודגשת של החזה מתחת לצוואר והגבעות של שרירי החזה. שמעתי את המכנסיים שלו נופלים על הרצפה והיה שקט. הוא לא זז ולא דבר, הוא חיכה. מבלי לרצות הסתכלתי יותר למטה. שני עמודי-ירכיים מפוסקים תחמו שק אשכים שעיר שניכרו בו שתי ביצי-פר גדולות וכבדות.

מימדי הזין שלי הם בחלק העליון של טווח הפיזור הסטטיסטי ותמיד הרגשתי את עצמי בר מזל בתחום הזה. הוא דמוי צינור כהה, בעל קוטר קבוע ששולי הראש דמוי הקסדה המאורכת כמעט לא חורגים ממנו, ושומר את צורתו גם כשמזדקף. הוא לא ענקי, אבל הוא מאד עבה. הוא אף פעם לא בייש אותי: כשהיה מדובר בלהשוות או בלהתחרות תמיד הייתי בין המצויידים היטב, והוא לא איכזב אותי כשעדיין בדקתי בעיניים של אלה שעמדתי לזיין אותם מה הם חושבים על הכלי שיש לי בכדי לעשות זאת. אבל הנחש החצי-רך, הנפוח והכבד שהשתלשל בקשת קלה מכתם השער האדמוני הכהה והצפוף בתחתית הבטן שלו, כלפי מטה, בין הרגליים המפוסקות, והתנדנד הרבה מתחת לשק האשכים; לבן, ארוך, שמן, ומכוסה בקפלי ערלה עד מחצית הראש הבולבוסי, היה שייך לקטגוריה אחרת. טבעת זהב פתוחה, עבה, עם שני חרוזים בקצותיה, הוחדרה לצינור השופכה ויצאה דרך חור בקצה ראש הזין. פתח השופכה דרכו הושחלה הטבעת היה צר ומאורך. הנער צדק, ודייק בפרטים…

הזין שלו התנדנד מצד לצד כשהתקרב אלי עד שנעמד סמוך למיטה. הריח שלו גירה אותי. הבטתי מהופנט באיבר שהתארך והתעבה עד שבלט מגופו כקרן של קרנף. אפילו הגוף הגדול שלו היה בקושי מסגרת מתאימה למה שהשתלח ממנו. עור הערלה נסוג וחשף את ראש הזין. החריץ במרכזו נפער. רשת וורידים מסובכת כסתה את המוט. טבעת הזהב לא היתה קשוט, היא היתה איום. הוא הורה לי להסתובב, לשכב על הבטן ולפסק את הרגליים. הלגלוג שנמנעתי מלראות בפניו נשמע בקולו. צייתתי, וחיכיתי שיעשה בי מה שגברים עם זין זקוף עושים לזכרים ששוכבים על הבטן חשופי תחת ומפוסקי רגליים לפניהם. המחשבה שהוא עומד לדחוף לתוכי את הזין שפתח את הנער כשהיה בן עשר ודופק אותו מאז גירתה אותי…הרגשתי איך הזין שלי מתקשה מתחת לגוף שלי.

חום חייתי אפף אותי ברגע שכיסה את הגוף שלי בשלו. גופי הכיר מיד בזכותו של המנצח לעשות כרצונו במנוצח. עברו הרבה שנים מאז שזיינו אותי בתחת בפעם האחרונה. גנחתי במין נהמות שלא זיהיתי כשלי וצעקתי מכאב, אבל התחת שלי התכווץ סביב הזין שלו ולא עשיתי דבר כדי למנוע ממנו להשתמש בי. הוא זיין אותי בדחיפות מאונכות, ארוכות וחזקות בקצב אחיד מהרגע שתקע בי את הזין שלו עד שצעק פתאום, המשיך לדפוק אותי עוד כמה שניות בתנועות מתניים קצרות ומהירות, ונפל עלי. האגרופים סביב שורשי כפות הידיים שלי הקלו את לחצם. אני גמרתי לפניו.

משך דקות גופו הרפוי מחץ אותי תחתיו. הרגשתי את הזרע שלו מרטיב את הצד הפנימי של הירכיים שלי. הוא שכב עלי בלי לזוז עד שנשימתו נעשתה סדירה ושקטה, ואז הורה לי לכווץ ולהרפות את שרירי התחת. עשיתי כפי שצוויתי. הוא התחיל להרים ולהוריד את המותניים שלו בתנועות איטיות. נוכחותו בתוכי נעשתה שוב מוחשית ותנועותיו נעשו יותר ויותר נמרצות, ותוך דקות ספורות הוא דפק אותי שוב, נדחף לתוכי בכוח ונסוג עד לשולי ראש הזין שלו בקצב קבוע. להפתעתי התחת שלי התרומם מהמיטה בכח בכדי לפגוש כל דחיפה שלו. שוב גמרתי כמה שניות לפני שצעקה וסדרה קצרה של דחיפות מתניים קדחתניות בישרה שגם הוא סיים. הפעם הוא לא התמהמה. הוא שחרר את גופו מגופי, ירד מהמיטה, והלך לחדר האמבטיה; מוצק, שרירי וגברי, אבל גמיש וזריז. הזין והביצים שלו קפצו עם כל צעד.

שכבתי על המיטה ערום ודביק, בלתי מסוגל לזוז או לחשוב. לפני שיצא הוא הסתכל עלי רגע מלמעלה למטה, הרים את צווארון המקטורן שלו והבטיח: 'בפעם הבאה זה יהיה יותר גרוע, אבל אתה תתרגל…'״

14.4.1941בערב: "אני לא זוכר מתי נרדמתי סוף סוף לפנות בוקר. כשהתעוררתי חשבתי לרגע שכמה מוזר שמה שקרה אתמול לא השאיר עקבות סביבי. חיי השתנו מקצה לקצה אבל עולם כמנהגו נוהג…

כשכתבתי הבוקר שמזה הרבה שנים לא זיינו אותי לא התכוונתי להתכחש לעובדה שהיו מתבגרים שאחרי שגמרתי לתת להם להרגיש שהם לא יותר מכלי-כיבול לספוק צרכיו של גבר, הרשיתי להם לדפוק אותי עם הזין הקצר והדק שלהם. שייזין אותך נער מתבגר שרק עכשיו דפקת זה משהו אחר. אתה לא המפסיד ואתה אפילו לא מתחרה. אתה המנצח, ואתה פשוט מרשה לעצמך להיות נדיב. אבל עד עכשיו, עד שאביו של הנער פתח אותי שוב, שום זין של גבר במלוא מובן המילה לא עבר את מחסום השפתיים שלי או התקרב אל חישוק השרירים בפתח פי הטבעת שלי, מזה הרבה שנים".

26 שנים למען הדיוק, לפי חישובי.

"כשנפגשתי אחר הצהרים עם הנער אחרי הבקור הלילי של אביו בביתי, ברגע שהיינו במכונית, הוא אמר: 'אבא אמר לי שהרביץ לך ודפק אותך בתחת'. כמעט לא הופתעתי. אני יודע כבר שהמושגים של אביו, לא רק על מה שנכון לעשות, ולהרשות לאחרים לעשות, לבנו בן השתיים-עשרה, אלא גם על מה שמהווה חומר שיחה נאות איתו, לא תואמים את אלה המקובלים. לשמוע מפי הנער במילים חד- משמעיות את מה שאביו עשה בי, גרם לי להרגיש מושפל ומוקטן, אבל טון קולו היה רך, עינייו נצצו בעניין והוא שאל בדאגה: 'כאב לך?' הרגעתי אותו. 'הוא אמר שהוא נהנה להשפיל אותך, לנצל אותך ולהכאיב לך כי הוא לא אוהב אנשים שלא יודעים את מקומם'. לא ידעתי איך לקטוע את השיחה, והוא המשיך: 'מישהו דפק אותך בתחת לפני אבא שלי?' שיקרתי ואמרתי 'לא'.

'גם לא רצית?'

'לא'.

'ועם אבא שלי רצית?'

'אני לא בטוח, אבל נתתי לו'.

'אהבת את זה?'

משך השעות האחרונות שאלתי את עצמי אין ספור פעמים אם העובדה שהנחתי לו לזיין אותי מבלי להתנגד אומרת שנהניתי מזה. אחרי הכל, גמרתי פעמיים…איך להסביר לנער שאיני יודע אם הזין שלו מהנה אותי או אני נהנה מכך שהוא משתמש בי להנאתו. 'אני כנראה צריך את זה'.

'יש אנשים אחרים שאתה רוצה שידפקו אותך?'

'לא'

'אז מה אתה אוהב לעשות?'

'מה שאני עושה לך'.

'אתה עושה את זה עם הרבה אנשים?'

'כן'.

שנינו שתקנו, ואז הוא אמר: ' אז אבא שלי הוא גם קצת אבא שלך?'

'במובנים מסויימים…' "

'הוא אמר לי שאף פעם לא מספיק לו חור אחד… אולי אם יש לו את של שנינו זה יספיק לו…".

'אולי…' ".

"זיכרונות שנשמרו נעולים משך עשרות שנים מציפים אותי שוב בעוצמה שלא ניתן לעמוד בפניה.

אימי התאהבה באבי והתחתנה איתו למרות התנגדות הוריה. הוא היה הבחור הכי חזק והכי יפה בסביבה, והיא היתה בהריון.

כשהוא נעצר, נשפט על הכאה ברוטלית של גבר שלטענתו התגרה בו ושאיבד בתיגרה איתו עין אחת ושמונה שיניים, נדון למאסר, ונכלא, אני הייתי בן שמונה ואחי היה בן שנתיים. אמא התפייסה עם הוריה והתנסיינו לראשונה בחיים שקטים ומסודרים. כשסיימתי ארבע שנות חנוך חובה סבא רשם אותי לבית ספר של הכנסיה. הייתי בן עשר כשפרצה המלחמה שכפו עלינו בריטניה, צרפת ורוסיה. אני זוכר את ההתרגשות של המבוגרים. אני זוכר שאחר כך אף פעם לא היה מספיק אוכל ושנעלתי נעליים עם סוליות מעץ, אני זוכר אי-שקט כללי, פחד, וידיעות על מוות, אבל את המלחמה עצמה חוויתי, כמו שאר בני גילי סביבי, כמשהו בלתי מציאותי, ללא שייכות אמיתית לחיינו. אחרי ארבע שנות מאסר וללא כל אזהרה מוקדמת אבי הופיע בדלת הבית. כלאסירים רבים אחרים אופשר לו להשתחרר מהכלא בתנאי שיתגייס לצבא. אבל הוא נשאר בבית: הודות לקשריו הוא שוחרר מחובת הגיוס.

מהרגע הראשון שראיתי אותו חיוניותו הקסימה אותי והפחידה אותי.

אבא ואמא רבו כל יום. היא צעקה והוא כינה אותו בשמות גנאי, היא שברה צלחות והוא קילל והיכה באגרוף בקירות. יום אחד היא נסגרה בחדר השנה והוא שבר את הדלת… למחרת, כחדשיים אחרי שהוא חזר, היא נעלמה מהבית לתמיד. סבא וסבתא, שאבא אסר עליהם כל מגע איתנו, עזבו את השכונה זמן קצר מאוחר יותר. אף פעם לא ראיתי שוב את אף אחד מהם, למדתי לא לחשוב עליהם ואף פעם לא נסיתי להתחקות אחר עקבותיהם. אבי ארגן מחדש את חיינו. הוא הוציא אותי מבית הספר בכדי שאטפל באחי, אעשה את עבודות הבית והחצר ואעמוד בתורים בחנויות. הוא היה חוזר הביתה בערב עם קצת מוצרי מזון, או עם קצת כסף, או בידים ריקות. אף פעם לא היינו שבעים, אבל התרגלנו להתקיים עם תזונה מינימאלית. הגודל שלו והמזג שלו לא השאירו לי ברירה אלא לציית לו ולעשות כל מה שהוא דרש, אבל לא היה קל לרצות אותו, והוא אהב להכאיב לי. הוא היה חסיד של ענישה במכות כף יד פתוחה על תחת חשוף. הוא היה חזק ואני הייתי כמעט ילד. הכאב היה יכול להיות נסבל אם היה מדובר בהתרעה; הוא היה חד ושורף והתפשט בכל הגוף בגלים אם דובר בעונש, וכל מכה זעזעה כל עצב בגוף כשהיה מדובר באי-ציות. וכשכעס באמת הכאב השיק את גבול הבלתי נסבל. למדתי להביא את עצמי למין מצב של ניתוק מהמציאות שעזר לי לטשטש במדת-מה את תחושת הכאב. הייתי משכנע את עצמי שזה לא קורה לי, שאני לא אני, שזאת הצגה. אני זוכר איך הוא היה מביט בפני כמכושף כשהכה אותי.

ערב אחד, אחרי ששלח את אחי לישון, הוא הסביר לי ש'לגבר יש צרכים והוא זקוק להתפרק' ושנערים צעירים יכולים לשמש למטרה זאת לא פחות טוב מאשה, ולפעמים יותר טוב מאשה. 'בכלא היו הרבה כאלה', ו'מה שיש בבית חוסך את המאמץ לחפש את זה בחוץ'. עברתי לישון במיטה שלו. הוא דפק אותי ועשה לי כל מיני דברים שהכאיבו לי. בהתחלה שנאתי את זה, אבל די מהר התרגלתי, הייתי כובש את הראש בכר ומתמסר לו בסבלנות, ואחר כך התמכרתי לצורך לספק אותו. רציתי לגרום לו הנאה, שיהיה מרוצה ממני, שאחרי שיגמור יצמיד אותי אליו וירשה לי להתחכך בו עד שגם אני ארגיש טוב בין הגופים שלנו, ושיחבק אותי לפני שארדם". תוך זמן קצר תומס הנער הפך לקוטב הסביל במערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית עם אביו. "אני לא זוכר שחשבתי שאני רוצה שזה יהיה אחרת".

"לא המהפכה של 1918 ולא סיום המלחמה נחרטו בזכרוני כמאורעות יוצאי דופן".

בגיל שש-עשרה, ארבע שנים אחרי שהפך למאהב של אביו, תומס כבר לא דמה לילד בן השתיים-עשרה שאביו ייעד לספוק צרכיו. הוא היה למתבגר בלתי מרוצה וחסר שקט. "הכל זה עניין של הורמונים. הזין שלי גדל, המוח שלי כבר לא היה מוח של ילד, והתחלתי להתבייש בצורך שלי להכנע לאבא ולשרת אותו. לא לבכות כשאבא הכאיב לי היה הצעד הראשון שלי במרי נגדו. כי לבכות, לא לצעוק, אלא לייבב ולילל בחוסר אונים, היה משך שנים חלק ממה שהוא ציפה ממני. הבכי שלי הגדיר אותנו: הוא היה הגבר ואני תחליף לאישה. לבכות 'כמו ילדה' היה סמל של חולשתי ונכונותי להתמסר לו, ושל הכוח שלו והשליטה שלו בי. לא לבכות היה הנצחון הראשון שלי עליו, הצעד הראשון בדרך שבסופו של דבר הובילה אותי רחוק, אבל עברו שנים עד שהצלחתי להתקדם בה, כי פחדתי להפסיק להיות מה שתמיד הייתי.

הוא ראה והרגיש שמשהו השתנה, שהחוק הבלתי כתוב שלפיו התנהלנו, שאין ולא יהיה בבית גבר אחר מלבדו, מאויים. יחסו אלי הפך לקר וחמור, דרישותיו ממני התרבו ונהיה בלתי אפשרי להשביע את רצונו. הוא איים לגרש אותי מהבית, השפיל אותי בפני חבריו, דפק אותי בפראות והכאיב לי בכל הזדמנות".

תומס מצא פורקן חלקי לאי-השקט וחוסר שביעות הרצון שלו בפעילות גופנית אינטנסיבית במועדון ספורט. הוא התאמן בהתאבקות, איגרוף, והרמת משקולות. "גם היום פעילות ספורטיבית או אלימה מגרה אותי מינית. האימונים הפיסיים ואווירת התוקפנות במועדון הגבירו באופן חד את המתח המיני שממילא הייתי שרוי בו תמיד, אבל התרגשות זאת היתה מלווה בתחושת חוזק וגאווה שאהבתי". פתוח כושר גופני וסיבולת הפך לגביו, כמו שהיו לגבי רוב עמיתיו במועדון, לפולחן. הרבה מהמתאמנים היו צעירים יוצאי צבא וחברים בארגונים בעלי אופי צבאי, לאומני ואנטי-קומוניסטי, שהוצאו מחוץ לחוק לאחרונה. כמוהם, היה לו אגרופן ברזל תמיד בכיס, ובערבים היה מצטרף אליהם לשתיית בירה ולחפוש אחר תגרות (אבל לא לבילויים עם זונות, מהם התחמק בטענה שחשש להדבק במחלת מין). "גיליתי את הטעם המתוק של הכוח, של היכולת לעורר פחד, להשפיל, ולגרום נזק". מפעם לפעם עבד כמה ימים, בעיקר כסבל בפריקת רכבות משא. בתקופה זאת הוא התוודע לראשונה לצלב הקרס ולדמותו הפוליטית של היטלר, שעוררה בו רגשות הערצה. "הרשימה אותי הגדולה שבאכזריות מוכרזת בגלוי, בעוצמה ובהחלטתיות. התעוזה לגרות ולשחרר באנשים את חוש הצייד".

"הייתי בן 16, חיית-פרא חזקה, פראית ותוקפנית מחוץ לבית, עם זין שכבר היה גדול מזה של אבי, אבל לא הייתי מסוגל למרוד בעריצותו. לא הייתי מסוגל לאפשר לגבריות החדשה שהרגשתי בתוכי להתבטא בנוכחותו. משהו בי עדיין היה זקוק להיות כפוף לאגרוף הברזל שלו. אני מניח שזה מה שגורם סוג מסויים של אבהות: הורגלתי לצעוד על המסילה שקבעו רצונו ואימתנותו ולא העזתי לסטות ממנה, לא הייתי מסוגל לדמיין את עצמי שלא תחת צילו של הענק תחתיו גדלתי. הרגשתי בטוח רק אם המשכתי להיות מה שתמיד הייתי. כך שבלעתי את כעסי ותסכולי והמשכתי למלא את כל חובותי בבית ולשאת את העונשים שהטיל עלי. אבל ירקתי לאוכל שלו לפני שהגשתי לו אותו או אוננתי לתוכו בסתר.

בשנת 1923 מלאו לי תשע-עשרה שנים. זאת היתה שנת-השיא של האינפלציה. לעיתים רחוקות אכלנו משהו אחר מאשר תפוחי אדמה, דגים מלוחים, או שימורים, לפעמים רק דייסה ממים, קמח ערמונים וסרפדים, וגם זה לא תמיד, אבל זאת היתה שנת מפנה בחיי. בקיץ גיליתי, בעזרתו של הבן של השכנים, את יעודי המיני האמיתי. הכרתי את בן השכנים מאז שהייתי ילד קטן. הבתים שלנו עמדו זה מול זה, בסוף הרחוב. הוא היה גדול ממני בתשע שנים. משפחתו היתה שונה משאר המשפחות בסביבה שלנו . אביו לא היה חייל או פועל, כמו רוב הגברים, אלא ניהל את בית הספר העממי, אימו לא היתה עקרת בית, אלא עבדה כמורה להתעמלות לבנות, ולא היו לו אחים או אחיות, הוא היה בן יחיד. הישגיו בבית הספר היקנו לו שם של עלוי. כשהיה קטן שם החיבה שלו בפי אימו היה 'מפתח זהב', וזה היה הכנוי שהשתמשו בו ילדי הסביבה בני גילו בכדי להציק לו, אם כי רוב הזמן הוא הסתגר בביתו ונמנע ממגע עם ילדי השכונה. לפעמים, כשנאסר עלי לצאת מהחצר שלנו, הוא היה מופיע פתאום, ומשחק איתי. היה משהו מאד מושך במשחקים איתו. הוא לא שיחק איתי כנער בוגר המשחק עם ילד קטן. אני הייתי היוזם, המוביל, הקובע, והוא היה מציית. אני זה שלימדתי אותו לרכב על אפניים באחר-צהריים חם אחד כשהייתי בן תשע והוא היה בן שמונה-עשרה. באיזשהו שלב אחרי זה הוא נסע ללמוד באוניברסיטה. שאר הגברים הצעירים גוייסו.

בקיץ של שנת 1923 הוא חזר לבית הוריו לבקור. הוא היה בן עשרים ושמונה. אימו דאגה לכך שכולם ידעו שקבל תואר דוקטור ועמד להתחיל לעבוד כמורה בבית ספר תיכון במינכן. הבחנתי שהיה מציץ לעברי מאחורי וילון בביתו כשיצאתי לחצר. היה משהו מגרה גופנית, מינית, בידיעה שהוא מתעניין בי. התחלתי לצאת לחצר במכנסיים קצרים וללא חולצה. זה הוציא אותו ממחבואו. בהתחלה הוא רק טייל קצת על המדרכה לפני ביתו, שולח מבטים מהירים כלפי, אחר כך הוא חצה את הכביש, התחלנו לדבר, ויום אחד – הוא היה נבוך, מולל במבוכה את שולי צווארון החולצה שלו והביט בעצבנות לצדדים אבל לא הצליח להפסיק להסתכל בזיקפה שבלטה במכנסיים שלי, לי היה ברור מה שנינו רוצים, ולא היה אף אחד בבית – הזמנתי אותו להכנס, והוא מצץ לי. מיד אחרי זה הוא נמלט לביתו, אבל הוא חזר למחרת, וכל יום משך הקיץ, ברגע שראה את אבי ואחי יוצאים. היה לו גוף כמעט בלי שער, מתניים צרות, תחת עגול, זין קטן, ופטמות רגישות שכששיחקתי איתן היה נדמה שהמוח שלו מפסיק לפעול. הוא פלט מעט זרע, דליל ומימי. הזרם החזק, לבן וסמיך שלי היפנט אותו.

יומיים-שלשה לפני שנסע הוא גמגם משהו על 'תשוקה בלתי אפשרית'. הוא היה כמעט חסר נשימה מהתרגשות וחרדה. הבנתי, ודפקתי אותו בתחת. כשחזרתי למצב של הכרה מלאה וקצב דפיקות-לב רגיל הרגשתי שנפרץ בי משהו, שיצאתי לדרך.

אחי בן השלש-עשרה התחיל לגלות סקרנות כלפי מה שהתרחש בין אבינו וביני. אבי הרגיש בכך ונמנע מלהתנהג באופן מיני כלפי בנוכחותו, נעל בלילה את דלת חדר השינה, ודאג שטון הקולות שליוו את מה שעשינו אחרי זה לא יעלה על לחישה. כשהיינו לבד, אחי הקטן ניצל כל הזדמנות בכדי לנפנף מולי את התחת הערום שלו. אבדן הפורקן היומיומי שהציע מפתח-זהב משך כל הקיץ והתגלית של מה שתחת יכול לעשות לזין שלי גרמו לי להיות במצב קבוע של התרגשות מינית, ויום אחד, תוך כדי מה שהתחיל כמשחק תמים לכאורה במקלחת, קרה הבלתי-נמנע. עד שלא גמרתי לא שמעתי את היללות של אחי, ומראה חור התחת הפתוח והמרטט ורסיסי הדם הקורנים ממנו הבהיל אותי וגרם לי להתחרט. לא העזתי לא לספר לאבי מה שקרה. בפעם הראשונה, ובנוכחות אחי, הוא הצליף על התחת הערום שלי עם חגורת העור שלו. רצועות של אש מרצדת בערו על עורי. הוא הצליף בי כל כך חזק ומשך כל כך הרבה זמן עד שהכאב, ויותר ממנו רגשות הבושה והתסכול, היו חזקים יותר משבועתי שלא לבכות לעולם בנוכחותו. כשנשארנו לבד אחי נישק לי את הפנים וליקק את הדמעות שלי.

אבי הטיל עלי לטפל בחור התחת הפצוע של אחי בעזרת אצבע משומנת. הפתח הגליד ותוך ימים נעלמו הכאב והנפיחות, והחור נפתח בקלות והתהדק בחוזקה סביב האצבע שלי בכל פעם שהחדרתי אותה לפי-הטבעת החם והרך שלו. אחי אהב את זה. לילה אחד אבי צירף אותו לשינה במיטה שלו. לפני שדפק אותי הוא השפיל אותי והיכה אותי. אחר כך ראיתי אותו מלמד את אחי פרק ראשון בשילוב של כאב וגרוי מיני, לפני שדפק גם אותו. כשהתרוקן, חיבק את אחי, הצמיד אותו לגופו וגרם לו להגיע לאקסטזה כמו שנהג לעשות לי, ושלח אותי לישון בלתי מסופק במטה הקטנה של אחי. הוא לעולם לא החזיר אותי למיטה שלו.

אחי רצה אותי תמיד. כשהיינו לבד בבית הייתי דופק אותו".

תומס מזכיר חמש פגישות נוספות עם אבי-הנער משך חודש אפריל 1941. שלש מהן מתוארות, שתיים בשפע של פרטים.

הביקור השני, שבוע ימים אחרי הבקור הראשון, שוב בשעות הקטנות של הלילה ושעות מספר אחרי שתומס דפק את הנער במיטתו, היה באמת קשה מקודמו.

16.4.1941 לפנות בוקר: " לא שמעתי אותו נכנס. הוא זרק אותי מהמיטה, בעט בי כמה בעיטות לא נחוצות בכדי לזרז את התעוררותי, פקד עלי לעמוד על רגלי, ציווה עלי בקוצר רוח לפשוט את מכנסי הפיג’מה ואמר שבעתיד הוא לא רוצה לראות עלי שום דבר פרט לשעון שקבלתי ממנו. הוא נראה נמרץ ועירני. הוא הפשיל את שרוולי החולצה שלו, שלף מפתח מוכר מכיסו, פתח את המגירה בשולחן הכתיבה שלי, הוציא ממנה חפץ אחר חפץ ובדק כל אחד מהם בענין, כשוקל אפשריות. זרועותיו החשופות היפנטו אותי ורוק נאסף בפה שלי. מפעם לפעם העביר את עיניו ממה שהחזיק בידו אלי, הביט בי מלמעלה למטה, כאילו חיפש בגופי השראה שתעזור לו להחליט… והמשיך בבחינת תוכנה של המגירה. דמיינתי את הסצינה הזאת אין ספור פעמים בימים האחרונים; ידעתי שזה מה שיקרה בפעם הבאה שנפגש. בסופו של דבר הוא בחר בזוג אזיקים ובאחד הכבלים, בצבע צהוב, דק יחסית ומחומר חצי-אלסטי, ששימש אותי למטרה מאד מסויימת. המבט שזרק אל עבר איבר המין שלי אמר לי שהוא חשב על שמוש דומה. הוא הורה לי להתיישב על המיטה ברגליים מפוסקות מול הכורסא, התיישב עליה, מסר לי את החבל וציווה עלי לכרוך אותו חזק סביב בסיס שק הביצים שלי. צייתתי. הלחץ דחף בהדרגה את האשכים לקצה השק. הבטתי בפניו. הוא דרש ממני לסובב עוד פעם את החבל ואז להדק אותו בקשר. עשיתי כמצווה עלי, בזהירות. הרגשתי איך הביצים שלי נעשות קשות יותר ורגישות יותר מתחת לעור הכמעט שקוף ושזור הורידים הכחולים שנמתח מעליהם, אבל הוא לא היה מרוצה. הוא פלט קללה של חוסר סבלנות, שלח יד ענקית ושאל אותי אם אני מעדיף שהוא יקשור את החבל בעצמו. התחננתי להזדמנות אחרונה לעשות זאת בעצמי והוא העניק לי אותה. מערכת העצבים שלנו בנויה להגן עלינו מפגיעה. שרירי הזרוע שלי כאילו התנגדו אינסטינקטבית להגביר את הלחץ על החלקים הכי עדינים בגופי, אבל עשיתי קשר נוסף, עצמתי חזק את העיניים, נעלתי את לסתות פי, ואילצתי את עצמי להדק בכל הכוח את החבל במכה אחת. זרם חשמלי זינק מהביצים שלי והתפוצץ לי במוח. צעקתי והתחלתי לבכות. הוא סתר לי, ואמר שאם אצעק שוב ידחוף לי גרב לפה, אבל ישתין לתוכה קודם. חנקתי את היבבות שלי. הוא הורה לי להדק שוב ולעשות קשר נוסף מבלי להרפות. עשיתי את זה מבלי לצעוק, אבל לא יכולתי להפסיק לבכות. הזין שלי הזדקף כמוט-דגל מעל שק ביצים מעוות, בצבע אדום לוהט. שמעתי אותו צוחק. הוא קם, נעל את האזיקים על פרקי ידי מאחורי גבי, וחזר והתיישב מולי. אגרופי-המתאגרף שלו תפסו את קצות החבל כמו רוכב האוחז ברסן של בהמת רכיבה.

את מה שקרה משך השעה הבאה כבר חוויתי בעבר, מעברו השני של המתרס. הוא משך בחבל, בכל פעם חזק יותר ומשך זמן ממושך יותר, הוא תופף בכוח ביד פתוחה על הביצים המעונות שלי, דפק עליהן במלוא העוצמה עם גב ידו, הצליף עליהן במהירות עם קצות אצבעותיו, או מחץ אותן עם המגף שלו. מפעם לפעם הצלחתי לגרום לעצמי להרגיש שהכאב הוא משהו נפרד ממני, שהוא חולף דרכי מבלי לפגוע בי, אבל בכל פעם שהבחין שהוקל לי קצת הוא הגביר את הלחץ. הכאב התפשט לירכיים ולבטן התחתית, התקשתי לנשום, היה לי טעם של חלודה בפה ונלחמתי עם בחילה שגרמה לי רצון להקיא. לא הצלחתי להפסיק ליבב. רק הברק בעיניו וחיוך קטן בפינות הפה שלו העידו שהוא נהנה. פעמיים או שלש, כשהזיקפה שלי איבדה כוח, הוא שפשף את הזין שלי בין שתי אצבעות וחייך בבוז כשהתקשה שוב.

פתאום הוא שאל אותי אם אני יודע למה הוא מרשה לי לזיין את הבן שלו. נשימתי נעצרה. הוא הרים שוב רגל אחת, מיקם את סוליית המגף על שק האשכים הנפוח שלי והגדיל בהדרגה את הלחץ. "מהרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה הבנתי שאתה מאוהב בו כפי שרק גבר בוגר יכול להיות מאוהב בנער, מאוהב עד כדי שעבוד, ושהוא יסובב אותך סביב האצבע הקטנה שלו … ושגם אני ארוויח משהו, שבכדי שלא ארחיק אותו מהבן שלי קצין האס-אס שמשחק בלהפחיד את כל העולם יתן לי לעשות בו כל מה שיתחשק לי… מה שלא חזיתי מראש זה שהקצין הוא מזדיין בתחת שאוהב שמענים אותו, שאוהב להתרפס…" פניו התעוותו ברוע והוא מעך בכוח את הביצים שלי עם סוליית המגף. כל גופי הזדעזע בגלים של כאב ובחילה. לרגע היה נדמה לי שלא אוכל להמנע מלהקיא.

מעט הכח הפנימי שעדיין עזר לי לשמור על שארית של כבוד עצמי התמוסס. התמוטטתי. מילל, הודיתי בנחיתותי, התרפסתי והתחנפתי, התחננתי שיפסיק לענות אותי, אבל כל מה שהשגתי היה חיוך של גאווה ונצחון. חשבתי שזה לא יגמר אף-פעם. ניסיתי ללא הצלחה למצוא שוב את הכוח ליצור בראשי מרחק ביני לבין הכאב. יחלתי לאבד את ההכרה. פתאום הוא הרפה מהביצים שלי, נעמד, שיחרר את ידי מהאזיקים ושלף את הזין שלו מהמכנסיים. ידיו מחצו את הכתפיים שלי באופן שהבהיר לי שהוא רצה שארד על ברכי ואמצוץ לו. כרעתי על ברכי. כל חכוך של שק האשכים הענקי בירכיים שלי עורר גל חדש של כאב חד. הכלי שלו היה כבר קרוב לזיקפה מלאה. התחלתי לעבוד עליו עם הלשון והשפתיים. 'עד שאני לא גומר לך בפה אני לא משחרר לך את הביצים, אז תזדרז, לפני שהן ימותו…' הכנסתי לפה את כל מה שהצלחתי להכיל. ראש הזין שלו היה חם, חלק, לח, ספוגי-דחוס, ויחד עם הטבעת כמעט מילא לי את הפה. הצלחתי לדחוף פנימה גם חלק מגוף הזין, ואת השאר הוא דחף לתוכי בכוח. הרגשתי אותו מתנפח בגרון שלי. התקשיתי לנשום. הכאב באשכים היה הגרעין הלוהט של הגוש המעונה שפעם היה הגוף שלי, אבל איכשהו, כאילו נלחם על חיי, הצלחתי להתרכז בלתת לזין שלו את מה שחשבתי שהיה הטפול הטוב ביותר. נהימה גרונית שנשמעה כאיום גרמה לי להכפיל את מאמצי. הכאב שגרמו לי האשכים המנותקים מאספקת הדם הפך לקבוע וערפל את עיני. פתאום ראש הזין שלו התנפח, קיווצתי אינסטינקטיבית את השפתיים שלי מתחת לכיפה, וארבעה או חמישה זרמי נוזל-זרע סמיכים הציפו את הפה שלי. בלעתי הכל. הוא לא הראה סימן שחשב שבכך מילאתי בהצלחה את חובתי, וגם אני לא העזתי לזוז. מצצתי ממנו עוד כמה טיפות ובלעתי גם אותן, והמשכתי ללקק את הזין שלו בפה שלי עד שכעבור זמן מה התחיל להתרכך, והוא גרם לו להחליק החוצה. הוא הלך לחדר האמבטיה. הבנתי שבכך נתן לי רשות להתיר את הקשרים ולשחרר את הביצים שלי. כיס האשכים היה סגול כהה, ונפוח באופן מיפלצתי. ברגעים הראשונים ההקלה היחידה שהרגשתי היתה התעממות של תחושת הבחילה, אבל התפרצות הדם המשוחרר לביצים המעונות הכתה בי בכאב מסוג חדש, לא פחות עז מהקודם. נשכבתי על הגב על המיטה וחיכיתי שיחלוף. אבי-הנער סיים את עניניו ועמד מעלי, מכפתר את כפתורי המכנסיים שלו, מסתכל אל עבר איבר המין שלי ומחייך באירוניה: הזין המתוח שלי נראה כעומד להתפקע. המבט שלו הפעיל משהו בתוכי ומבלי שאגע בעצמי גם אני גמרתי. תערובת של עונג, כאב, ורגש השפלה טילטלה אותי בפראות לכמה שניות. כשחזרתי למציאות, הוא עדיין הסתכל בי בעניין. הוא דרש ממני לרדת מהמטה, לכרוע על ארבע, להרים את הראש, להביט בפניו ולהודות לו על ההנאה שגרם לי. לא היתה פקודה שלו שלא הייתי מציית לה. כשהתרצה, הוא הורה לי להחזיר את החבל ואת האזיקים למגירה, לנעול אותה ולמסור לו את המפתח, סימן לי לזחול אחריו עד הדלת, שם הוא נעצר, שם מגף על עורפי, גרם לי להנמיך את ראשי, לחץ את צווארי אל עבר הרצפה, עמד כך זמן מה, והלך".
…

"לא מדובר באכיפה או באילוץ. אני שונא את הרגשות והצרכים שהוא עורר בי מחדש בכל מעודי, אבל המשיכה שלי כלפיו היא בלתי נמנעת. היא לא תלויה ברצוני. היא נובעת מעמוק בתוכי, ואין לה תקנה אלא בהתמסרות ללא הגבלה".

…

17.4.1941: "סוסים ורכיבה הפכו לנושאי השיחה הכמעט בלעדיים של הנער. מדריך הרכיבה שלו מלא שבחים על כשרונו הטבעי ועל תעוזתו. הוא חולם בהקיץ על סוס משלו".

…

"הלשון שלא הצלחתי לגייס לטובת הזין שלי למדה להטריף את חור התחת שלי. מקס הפתיע אותי שוב. הוא דבק במטרה ולא מתעייף. גם אם רוקנתי את עצמי קודם, במוקדם או במאוחר הוא מביא אותי לזיקפה נוספת ומקבל פרס על מאמציו: דפיקה נוספת ".

"למרות הקושי לפרוק את עולו של אבי, בתוך-תוכי הלך והתגבש גרעין של גאווה, של בטחון וכבוד עצמי, ובוקר אחד הגשתי תלונה נגדו על התעללות מתמשכת בי ובאחי. זה לא היה משהו שתכננתי מראש. הוא העיר אותי בכדי להכות אותי כעונש על שלא צחצחתי את נעליו לשביעות רצונו לפני שהלכתי לישון. שמעתי את הדלת נסגרת אחריו, קמתי, יצאתי מהבית והלכתי למשטרה. אסרו אותו. איני יודע אם נשפט; לא נקראתי להעיד, אבל לא שמענו ממנו יותר. ליוזמתי היו תוצאות מיידיות שלא צפיתי. אחי בן השלש-עשרה נמסר מיד למשפחה אומנת בכפר מרוחק. לי הותר להמשיך לגור בביתנו, אבל כיוון שגם אני הייתי עדיין קטין חוייבתי להיות תחת פקוח שיבדוק את כשרותי לנהל את חיי באופן עצמאי. ניסיונותי למצוא עבודה ולפרנס את עצמי נכשלו: זאת לא היתה משימה קלה ב- 1923. להפתעתי, מעמדי בקרב חברי במועדון הספורט התערער. בחוגים אלה להעזר בכוחות הסדר הממשלתיים בכדי לפתור סכסוכים לא נראה בעין טובה. גם השכנים, פרט למורה לשעבר אחד שלי שבא מפעם לפעם לשאול לשלומי והביא לי פרוסות של עוגת גבינה, התעלמו ממני. לתקוף את סמכותו של האב ולפרסם ברבים את המתרחש מאחורי קירות- הפרטיות היה בניגוד לעקרונות שלהם: הפוריטנים זקוקים לדלתות חתומות בכדי לפרוק עול בסתר מאחוריהן, ונרתעים ממי שפורץ אותן.

הייתי למנודה. לא היה לי יותר מה לחפש במקום בו נולדתי וגדלתי, אבל לא ידעתי לאן ללכת או אל מי לפנות. עד שנזכרתי במפתח-זהב. ספרתי לאימו שאני נוסע לקרובי משפחה במינכן ואשמח לבקר אותו. היא היססה, אבל נתנה לי את כתובתו. השנים האחרונות היו שנות מחסור, הימרנו כבר כל חפץ בעל-ערך בבית במזון, אבל בכל זאת הצלחתי למכור את מה שנשאר מתכולת הבית. התמורה אפשרה לי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת וגם לקחת איתי סכום קטן נוסף שקיוויתי שיאפשר לי לקיים את עצמי במינכן עד שאמצא עבודה. הגעתי לביתו של מפתח-זהב בסוף דצמבר. כמו שציפיתי, אחרי ההפתעה הראשונה היה ניכר ששמח לראות אותי, והוא הסכים ברצון לארח אותי. לא זכרתי שאי פעם מישהו התאמץ כל כך לדאוג לספוק צרכי ולנוחיותי. אחרי שהתרחצתי ואכלתי זיינתי אותו. המציאות החדשה הבטיחה טובות".

משך תקופה קצרה תומס יצא יום יום לחפש עבודה ועזר כמיטב יכולתו בעבודות משק-הבית. במקביל הצטרף למועדות ספורט ולסניף המקומי של 'פרונטבאן',הארגון שתחת שמו האס-אה היסתווה זמנית באותה תקופה. "נדרשתי לציית, אבל הפעילות שהצטוויתי להוציא לפועל אפשרה לי לבטא כוח, להיות דורסני ואכזרי, ואהבתי את זה. הפכתי למשתתף מבוקש בהתקפות אלימות על מועדונים של קבוצות שמאלניות, בתיגרות רחוב, בפעולות הפחדה והרס"… "איש לא הכיר אותי, ואפילו לא היה לי מראה ארי, (העור, השער והעיניים שלי כהים, תורשה מהדוד שלי מצד אמא, שנהרג במלחמה הגדולה. היא עצמה היתה מאד בהירה), אז בכדי להתבלט עשיתי מה שידעתי לעשות: לבצע את המוטל עלי טוב ככל האפשר. למזלי, שום עכבות לא מנעו ממני להיות אלים, אכזרי ואפילו ברוטלי כשהנסיבות דרשו זאת, וזה משך אלי תשומת לב חיובית"… "בליל טבילת האש שלי, כשיצאתי לפעולה הראשונה שלי כאיש הארגון, הכרחתי באיומי סכין ברחוב ולעיני-כל גבר לא מגולח בסרבל כחול של פועל ומטפחת צוואר אדומה לשפוך את הספרים מהתיק שנשא על המדרכה ולהשתין עליהם. לפני שהנחתי לו להמשיך בדרכו ריסקתי את המשקפיים שלו יחד עם האף עליהם רכבו. הרבה כוסות בירה הורמו לכבודי אותו לילה"… "ההחלטיות והתוקפנות שלי גרמו לכך שמהר מאד הייתי לשם דבר. התקדמתי בכח אגרופים וסכין, תעוזה ואכזריות. הייתי תמיד חבול ופצוע, אבל הצלקות רק הגבירו את המוניטין שלי"… "באימוני הירי ביער גיליתי מימד חדש של עוצמה. התאמנתי עד שהפכתי לצלף מומחה". כוכבו בסניף עלה במהירות, אבל הוא היה ער להבדל בינו ובין עמיתיו. למרות שאימץ את כל הגינונים הנחוצים (ואפילו את סגנון התסרוקת של היטלר), חווית ההשתייכות, "רוח הקבוצה" ו"כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם", לא משכה אותו, והוא היה אדיש למעשה לאידאולוגיות. הוא לא היה זקוק לרגשות שנאה, כעס או תיסכול, לסיבות ולמטרות, אלא רק להזדמנויות, בכדי להניח לאינסטינקטים האכזריים שלו להתפרץ. "אהבתי את תחושת השכרות, את האופוריה, את המגנטיות של הפעלת הכוח, אבל הרגשתי את עצמי מרוחק מהאחרים, כאילו אני לא באמת שייך, כאילו אני בחוץ. בחוץ ומעל".

"היו נערים וגברים צעירים בסניף שחפשו את חסותם של חברים בוגרים בארגון, בעיקר כאלה שהיו בעמדות פקוד. היו דיבורים על 'אחוות לוחמים' ועל יוון העתיקה. אני ידעתי מהרגע הראשון שאני לא רוצה למצוא את עצמי בצד החלש. לא חפשתי אבא-אדון. רציתי להיות אדון. מחקתי מזיכרוני את מערכת היחסים שהיתה לי עם אבי וקברתי לנצח את הרגשות שגרמו לי לרצות בה. הדחף החדש שצמח בי, לדכא גברים אחרים, להכניע ולהשפיל אותם, מחק בי את הצורך בציות ובהתמסרות ששלט בי משך ילדותי ושנותי כמתבגר".

חיפוש העבודה העלה רק עבודות-שרות בשכר מבזה ותומס צמצם בהדרגה את מאמציו בשטח זה. התעקשותו של מפתח-זהב למנוע ממנו כל טרחה בבית שחקה במשך הזמן גם את שאר כוונותיו הטובות. מארחו בישל עבורו, סידר וניקה אחריו, דאג לו לבגוד נקי ומגוהץ, צחצח את נעליו ומימן את הוצאותיו: כשהבין שהכסף שהביא איתו תומס נגמר, הרגיל אותו למצוא שטרות כסף בכיס חולצתו. תומס הקדיש את רוב שעות היום לעיסוקיו בסניף האס-אה ובמועדון הספורט. ובלילה הוא דפק את מפתח-זהב.

עד מהרה רגשות התודה וההוכרה של תומס התחלפו בתחושת עליונות ואדנות. מפתח- זהב הגביר את מאמציו, אבל גם ציפיותיו לשותפות ואינטימיות בחיי היום-יום התגברו. תומס הלך והתעייף מטרחנותו ועמד על זכותו לשמור על הרגליו ועצמאותו. הופיעו המריבות הראשונות, ולא עבר הרבה זמן לפני שתומס הרים כף יד מאיימת מול פניו של מפתח-זהב. "עיניו נקרעו באימה. החרדה בהן פעלה עלי כמו אות, כמו גירוי המעורר רפלקס. כוח אלים פרץ מתוכי. מבלי לחשוב זרועי התרוממה בקשת, וכף היד הפתוחה סטרה על פניו פעם, ועוד פעם". התפתחה תיגרה שבסיומה תומס חשף את אחוריו של מפתח-זהב, חדר לתוכו וזיין אותו למרות התנגדותו ומחאותיו. "דקה ארוכה הוא שכב בלי לזוז, נשימתו מהירה ושטוחה, ואז הוא הביט בי בעיניים אדומות מוקפות עיגולים של כאב ותשישות וביקש רשות לקום. שלחתי אותו למטבח להכין ארוחת ערב. הוא ציית. גיליתי את עוצמתו של השילוב של אכזריות ומין. לא חשדתי שגם מפתח-זהב עשה את אותה תגלית.

מאותו יום הוא לא דיבר איתי מיוזמתו ולא עשה דבר עבורי, גם לא את הפעולות השגרתיות והיום-יומיות ביותר, אלא אם כן הוריתי לו מפורשות לעשות אותו. הוא היה מרוחק ושקט, כמו שרוי בחלום. התיסכול המצטבר שגרמו לי אדישותו ושתיקתו התפרץ בהתקף אלים. שוב הכיתי אותו והשתמשתי בו בחוסר התחשבות. הוא לא התמרד ולא התנגד, ולא שינה את התנהגותו. התפרצתי שוב כעבור יומיים. תהיתי למה הוא לא אומר לי להסתלק, ידעתי שאין לי לאן ללכת וניסיתי להמנע מלהיות אלים כלפיו, אבל היה משהו מתגרה ביחסו אלי, ומשהו ממכר באפשרות לעשות בו ובגופו ככל העולה בדעתי. תוך זמן קצר אכזריותי כלפיו קיבלה דפוס קבוע: הטלתי עליו ענשים מכל סוג כל יום, ולא היה לילה שלא הלך לישון בחדרון הלא מאוורר ששימש כמזווה וכמחסן אליו הגליתי אותו מחדר השינה, חבוט, מושפל, מזויין בתחת, ומילל כילד.

עבר זמן עד שהבנתי שהאינסטינקטים שעוררה בי התנהגותו סיפקו לו בדיוק את מה שרצה לקבל מידי. יום אחד, באמצע קיץ 1924, הוא הודיע לי שהוריו עומדים להגיע למינכן לבקור. הרשיתי לו להזמין אותם לארוחת ערב. אני תפסתי את מקומי הרגיל בראש השולחן, מפתח-זהב הגיש את האוכל שבישל. כשהתיישב, נזפתי בו על שטויות, ושלחתי אותו מספר פעמים למטבח; להביא, להחליף, להוסיף…הוא ציית בחוסר נוחות אך מבלי למחות. עקבתי בהנאה אחרי הבעת הפנים של הוריו. בשלב מסויים אביו זינק לעמידה וקרא לו להצטרף אליו לשיחה פרטית בחדר השינה. החלטתי להמר. בטון הקר והרגוע שכבר אז סיגלתי לעצמי לשמוש במצבים מתוחים, אמרתי לו שבנו לא יקום מהשולחן מבלי שאתן לו רשות לכך. עיניו כמעט יצאו מחוריהן. הוא רצה לדעת איך פרחח כמוני מעיז להכריז בפניו שבנו כפוף לסמכותו. מפתח-זהב ענה לשאלתו במקומי: הוא לא קם מהכסא והסתכל לעברי. האם פרצה בבכי והאב הביט בו מבוהל. שלושתינו היבנו שמפתח-זהב נמצא במקום ובמצב שבהם הוא רוצה להיות. האב ציווה על אשתו המיבבת להצטרף אליו, יצא איתה וטרק את הדלת אחרי שניהם".

"מפתח-זהב ישב בראש מושפל. הבנתי שהוא גרם לי למעשה לשחק במשחק שלא הייתי מודע לו ושלא אני קבעתי את כלליו. ציוויתי עליו להסתכל אלי והסברתי לו מה הם התנאים שלי בכדי להמשיך לתת לו את מה שהוא זקוק לו ונתתי לו פרס; טיפול ארוך וקשה במיוחד, ורשות לישון איתי בחדר השנה אותו לילה. בבוקר הוא דאג שתחכה לי חולצה מגוהצת עם שטרות כסף בכיס, הכין לי ארוחת בוקר והביא לי אותה למיטה. לפני שיצא לעבודה ציוויתי עליו לחשוף את עצמו והצלפתי על עכוזו בחגורת עור. בערב הכתבתי לו מכתב להוריו בו הודיע להם שאסרתי עליו כל מגע איתם, שהוא מחוייב לציות מוחלט להוראותי, ולפיכך מבקש מהם לכבד את החלטתי. כעבור ימים מספר הגיע אלי מכתב מאביו. הוא הציע לי לעזוב את מינכן תמורת סכום כסף נכבד. הכתבתי תשובה גסת רוח. עד כמה שידוע לי לא היה קשר בין מפתח-זהב והוריו משך השנים שחי לצידי.

מפתח-זהב דאג במסירות לנוחיותי ולצרכי, ואני קיימתי את חלקי בהסכם: כל ערב השפלתי אותו, התעללתי בו וזיינתי אותו עד תשישות. בהתחלה השתמשתי במה שלמדתי על בשרי מאבי. היכרתי היטב את הכאב והבושה שגורמת הלקאה על ישבן ערום, ועשיתי לו את זה עם כל כלי שיכול לשמש לכך. בהדרגה הרפרטואר שלי התרחב. ניצלתי באופן מירבי את הרגישות של הפיטמות שלו. גם הקושי שלו לבלוע שתן, כמו הסלידה שלו מדם, נתנו כר נרחב לפעולה. לא היה שום דבר טוב יותר מאשר להכריח אותו לעשות מה שלמרות כניעותו ורצונו לציית גופו התנגד לו. לפעמים הייתי נחמד אליו, אבל הוא כבר ידע שהחיוך שלי נוטה להפוך למעיכת הביצים שלו באגרוף פלדה בלי כל התרעה מוקדמת, ואהבתי לראות את הציפיה המפוחדת בעיניו. פעם שאלתי אותו איך הוא עומד בהשפלות ובהתעללויות שאני גורם לו. הוא ענה לי שאסר על עצמו לרחם על עצמו.

טיהרתי את הספריה שלו מספרי השירה האהובים עליו שעיסוקם ענינים קטנטנים ורגשות עדינים, פרחי בר, צלצולי פעמונים, צפצוף ציפורים, וריח פריחת עץ התפוח.

למרות שחשבתי על זה מהרגע שהפרידו ביננו והבטחתי לו את זה שוב ושוב במכתבי אליו, מסיבות שונות עברה יותר משנה עד ששלחתי לאחי את הכסף הדרוש בכדי שיוכל לברוח מהמשפחה האומנת ולהצטרף אלי. לא ראיתי אותו כמעט שנתיים. הוא כבר לא היה ילד. הוא היה כמעט בן שש-עשרה, גבוה לגילו, רזה ושרירי, עם הבעת פנים רצינית וחיוך מתגרה, ודמיון מדהים לאבינו. הוא עדיין רצה אותי. קיוויתי למנוע בעיות בחיים המשותפים שלנו על ידי מחשבה וארגון. הבהרתי למפתח-זהב שאני דורש ממנו לכבד את אחי ולדאוג לצרכייו היום-יומיים, אבל רק אני אדונו ורק לי, לא לאחי, הוא חייב לציית. הסברתי לאחי את מהות מערכת היחסים ביני ובין מפתח-זהב ואיך רציתי שישתלב בחיינו. הבטחתי לעצמי לתרום לשלום הבית על ידי חלוקה צודקת של אוני בין השניים. אבל המצב היה מורכב מדי מכדי שלא יופיעו קשיים. חיי הזוג שניהלנו אחי ואני בגלוי לא יכלו שלא להשפיע על מפתח-זהב. הוא לא הגיב ישירות ולא התלונן על הצורך להתחלק בי עם אחי, אבל בדרכו הפסיבית הפך את שאלת השרותים שהוא חייב לספק לאחי והמידה בה הוא חייב להענות לדרישותיו לכלי שאיפשר לו לגרום לי קורת-רוח או כעס ותסכול, לפי בחירתו. אחי היתקשה למצוא את מקומו. לא היה לו חלק בקשר הסאדו-מאזוכיסטי ביני ובין מפתח-זהב, לעיתים קרובות הרגיש עצמו מוזנח על ידי, והוא חיבל בשלום הבית בכדי למשוך את תשומת ליבי. גיליתי עד כמה חיים בשלישיה הם מסובכים, אבל לא חשבתי להכנע. יום אחד הודעתי לשניהם שאני לוקח את הפיקוד ואעשה זאת לפי כלל פשוט: המטרה של חיינו יחד היא לעשות שיהיה לי טוב. אני אנהל כל היבט של חייהם, חובתם היא לציית, אני אעניש אותם כראות עיני על כל מה שיהיה לדעתי עבירה על החוקים שקבעתי, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול ללכת. התחלתי בזה שמפתח-זהב העביר לידי מדי חודש את כל משכורתו, הפרשתי ממנה את הסכום שלדעתי הייתי זקוק לו והחזרתי לידיו את השאר לצרכי משק הבית; שלחתי את אחי לעבוד כשוליית-בנאי, ודחסתי מיטה נוספת למחסן בשבילו. הענשים עבור אחי היו גופניים, הקל ביניהם היה שלילת-חופש על ידי קשירה וכליאה, אחד הקשים הצריך נר וגפרור, וסמרטוט בכדי לסתום לו את הפה. על מפתח-זהב הטלתי "עבודות כפיה", עיסוקים חסרי משמעות שגזלו ממנו זמן וצמצמו את שעות השינה שלו. הוא בילה לילות בהפרדת עדשים ירוקים מאדומים מקערה גדולה בה ערבבתי את שני הסוגים, או בסימון והעתקת כל המילים הכוללות אות, או אותיות, משמי או משם המשפחה שלי מאחד הספרים שעדיין הרשיתי לו להחזיק ברשותו. הודעתי להם שהחלטתי לוותר על יחסי מין איתם: יש מספיק מין בחוץ. הם יקבלו את הזין שלי כשיתחשק לי, ואם אמצא אותם ראויים לו. דאגתי לכך שחייהם יהיו קשים ואהבתי את זה מהרגע הראשון. אהבתי את אווירת החרדה הכנועה שקבלה את פני בכל פעם שחזרתי הביתה. הם ידעו שאחרי אמון במועדון הספורט אני במצב רוח יותר תקיף, דרשני ואכזר, ושיהיו בני מזל אם אסתפק בלגרום להם למחוץ אחד את הביצים של השני עד שאסמן להם להפסיק, לפני שאצא לחפש פורקן לזין ולאגרופים שלי בחוץ. (אחרי שנים, בפעם האחרונה שנפגשתי עם אחי, כשהשתכרנו יחד ערב יום החתונה שלי, הוא סיפר לי שכשלא הייתי בבית הוא היה דופק את מפתח-זהב. כך שהחיים שלהם לא היו כל כך מרים כמו שבזמנו נהניתי לחשוב…).

אף פעם קודם בחיי לא היה לי טוב כל כך. לא נידרשתי לפרנס את עצמי, אהבתי את הפעילות ואת היוקרה שלי ב אס-אה, התאמנתי באופן סדיר במועדון הספורט, היה לי מין בבית תמיד כשרציתי, כשהתחשק לי הבאתי את כוח הסבל של מפתח-זהב לשיאים חדשים או הענשתי את גופו המתעבה ומתחזק של אחי. וסביב בחורים כמוני, גברברים צעירים אלימים בחולצות חומות, חגורות עור עבות, מכנסיים רחבים סביב האגן וצמודים לרגליים, ונעליים צבאיות, הסתובבו תמיד גברים זמינים מוכנים לספק כל דרישה.

תחושת הכח שגרמה לי נכונותם של גברים להכנע ולהתמסר לי ולאפשר לי לעשות בהם כרצוני היתה משכרת".

19.4.1941: "הקלימקס הדהד עדיין בכל סיב בגוף שלי. הנער שכב לצידי ערום על הבטן, ברכיו מכופפות וכפות רגליו באויר, הסנטר נשען על אגרופים צמודים, המרפקים שקועים במזרון, השפתיים הילדותיות הבשרניות חצי-פתוחות בחיוך. התאמצתי לחקוק בזכרוני את הקשת המושלמת שיוצרים פילחי התחת שלו, לשחזור בשעות שאין לי אותם לפני".

יום ראשון 20.4.1941 היה יום חג לאומי: רייך אלף השנים חגג את יום-הולדתו של הפיהרר. מלווים בהוריהם, כל תלמידי בית הספר של הנער התכנסו בו לבושים במדי 'הנוער הגרמני', הפלג הצעיר של הנוער ההיטלראי. תומס חכה על המדרכה לפני חנות הטבק בכדי לראות את הנער לבוש המדים יוצא אחרי סיום העצרת. "מלווים בצלילי מוסיקה של שירי לכת מרמקולים ודגלים מתנופפים, הנערים נראו גאים וגבריים בכובעי המצחייה הצבאיים שחבשו לכבוד החג, בחולצות החומות ומכנסי הקורדרוי השחורים הקצרים המגוהצים בקפידה, מקושטים באותותיהם, חגורים בחגורה עם אבזם מתכת מצוחצח, עם רצועת זרוע רחבה עם צלב קרס, ומטפחת צוואר קשורה בחישוק מעור. רוב ההורים, כולל אמו של הנער, נשאו על הזרוע או על החזה את סמל צלב הקרס. אבי-הנער לא נראה. חשבתי שרק עירום הנער נראה מלבב יותר מאשר במדים…הוא הבחין בי, נופף בידו וחייך חיוך רחב. בדרכי הביתה, חשבתי שיש משהו מבייש בתלות שלי בו, אבל לא הפסקתי לחייך מאושר".

21.4.1941 לפנות בוקר: "אבי-הנער דפק אותי משך שעות עם האגרוף שלו".

21.4.1941 בערב. "הלילה התעוררתי לקול המנעול בהרגשה שרק עכשיו נרדמתי. זינקתי לעמידה. ראיתי מיד שהוא הביא חבל. הוא ציווה עלי לחזור למיטה ולשכב על הבטן, פשט את המקטורן ותלה אותו על גב הכסא, וקשר אותי במיומנות למסגרת המיטה עם רגליים מפוסקות. חיכיתי שירכב עלי. הוא התחיל להפשיל את השרוול הימני של החולצה שלו ואמר לי בטון טקסי שלכבוד יום ההולדת של 'הרב"ט הקטן' נעשה חגיגה: הוא ידפוק אותי בתחת עם האגרוף שלו.

האגרופים שלו הם מהמרשימים ביותר שראיתי בחיי. לחשוב על אחד מהם חודר דרך החור שלי ועושה את דרכו לתוכי ובתוכי, גבל בבלתי אפשרי. היה ברור לי שאני עומד לעבור את אחד הלילות הקשים ביותר בחיי. הוא, בכל מקרה, רצה להיות בטוח שהתהליך יגרום לי רק סבל, ואת כל הסבל האפשרי. הוא הראה לי צנצנת זכוכית שהביא איתו ובה חומר צהבהב שנראה סמיך ושומני, והסביר לי בסיפוק שבעוד שהחומר יגרום רק לעיקצוץ קל לעור כף היד העבה שלו, הוא יעשה שמות ברירית המעיים שלי… ידעתי שאין טעם להתחנן… קברתי את פני במיזרון. לא היה דבר שלא הייתי נותן בכדי להיות כבר אחרי זה… הוא הפריד בתוקף את שני חצאי התחת שלי, דחף אצבע לחור שלי והחליק אותה ללא חיכוך פנימה. החומר צרב את דפנות המעי שלי כאש. התפטלתי כמטורף, עד שעצמת הבעירה פחתה והפכה לפחות בלתי-נסבלת. ידעתי שהרע מכל עוד יבוא, ואמנם הרגשתי מיד שמשהו שבשום אופן לא יכול לחדור דרך חור התחת שלי מתעקש לשרוף את דרכו לתוכי. עצמת הבעירה גברה והצטרף אליה כאב חד של רקמה נמתחת, על סף קריעה, או מעבר לו. כף ידו השניה לחצה את פני אל תוך המזרון בכדי לחנוק את צעקותי. התקשיתי לנשום ובכיתי ללא הפסקה.

איני יודע מה כאב יותר: החדירה, או מה שהוא עשה אחר כך עם האגרוף שלו בתוכי. הוא הכאיב לי במקומות שאף פעם קודם לא הרגשתי. הוא הפסיק לשרוק ולצחוק רק בכדי לספר לי עד כמה אני חלק וחם והדוק בפנים… עד כמה הוא נהנה מכל רגע… שחבל שלא הזמין חברים לחגיגה, 'הם היו נהנים לדחוף את האגרוף שלהם לתחת של קצין אס-אס מייבב ביום ההולדת של אדי…' … אני חושב שהכרתי התערפלה כמה פעמים, אבל ההקלה לא ארכה יותר מכמה שניות.

אין לי מושג כמה זמן זה נמשך.

כשהוא משך פתאום את האגרוף החוצה ניכר למרות וילון ההאפלה אור ראשון כחול-אפור בחוץ. הוא שחרר אותי מהכבלים ודרש שאמצוץ לו. הוא היה בשלבים מתקדמים של זיקפה וגמר מהר. הוא התרומם ויצא אל חדר האמבטיה. כשחזר,דוחף את הזין למכנסיים, הוא שם יד כבדה על הכתף שלי, הורה לי לשמור טוב על החבל לשמוש חוזר, יעץ לי לדחוף קרח לתחת בכדי להקל על הכאב ותחושת השריפה, ויצא. אין לי קרח בבית, אבל מלאתי את האמבטיה במים קרים והתיישבתי בהם. כל הגוף שלי רעד. המים התעכרו ככל שמפי-הטבעת שלי נפלט כל מה שהצטבר בו, אבל הכאב הלך והתעמעם. אף אדם שאני מכיר לא מעיז לזלזל כמוהו בשמו של הפיהרר… ולמה התכוון כשדיבר על להזמין חברים?… שטפתי את עצמי, התישבתי שוב במים נקיים וקרירים ונירדמתי בישיבה. כשהתעוררתי, הכאב ותחושת השריפה בתחת נעלמו אבל הרגשתי רצוץ וחסר כוח. הכרחתי את עצמי לקום וגררתי את עצמי לחדר. לפני שהיפלתי את עצמי על המיטה כתבתי את המשפט הנ"ל ביומן בכדי להשאיר עדות מיידית למה שקרה. הבוקר התעוררתי מאוחר, חופשי מכאב, עם הרגשת מלאות במעיים, עם התרוממות נפש מסויימת, כאילו עברתי בהצלחה איזה טקס טבילה של שבט פראי, ועם זיקפה. למרות השעה המאוחרת נתתי לאצבעות ולדמיון שלי לעבוד היטב. הקלימקס היה חזק, וכמעט מיד הזדקפתי שוב. החכוך המהנה של הזין החצי זקוף שלי בבד התחתונים שליווה אותי משך כל שעות העבודה הקל עלי לשאת יום נוסף של פעילות שיגרתית.

תהיתי אם אשמע אחרי הצהריים מהנער הערה כלשהי על מאורעות הלילה, אבל כל מה שאמר זה 'אבא אומר שאתה לומד את מקומך ושהוא מרוצה ממך. שאלתי אותו אם יפסיק להרביץ לך והוא אמר שלא, שאם יפסיק אתה מיד תתחיל לשכוח את מה שלמדת…'

הוויתור על הקשר איתו הוא בלתי אפשרי כמו הוותור על החיים.
…
24.4.1941: "הוא דפק אותי מיד כשנכנס. כשנשכב עלי הרחתי את הזעה שלו. אני אוהב להרגיש איך הריח שלו חוסם כניסת כל מידע אחר למוחי. ברגע שנלחץ לתוכי גמרתי. אחרי זה, ועד שמצצתי לו לפני שהלך, שכבתי על הברכיים שלו והוא חבט בתחת שלי משך יותר מחצי שעה. תחילה עם היד שלו, עד שלהט, ואחר כך עם חגורת -המדים שלי. כשעמד כבר ליד הדלת הוא הוציא לאט חפיסת סיגריות ומצית מכיס המקטורן, ובטון הקול המשועשע שבו הוא משתמש כשמצב רוחו מרומם הוא שאל: 'אתה אוהב לשתות שתן?' גמגמתי ש 'אף פעם….' הוא צחק בסיפוק: 'מצויין, אז שלי יהיה הראשון…' ".
…
28.4.1941: "עמיתים לעבודה מקבלים בשמחה תפקידים בארצות הכבושות. זה משתלם מבחינה כלכלית וכדאי מבחינה מקצועית. קצין איתו היו לי יחסי ידידות עזב אתמול להולנד. אשתו התנגדה, אבל לדבריו היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. קצין במסדרון המקביל לשלי סיפר לי שהוא מברר את האפשרות להשלח לצרפת. הייתה להם מטפלת צרפתיה לפני המלחמה והוא מקווה שיוכל להשאיר את המשפחה בברלין… לפני כשבוע המפקד שלי רמז שאוכל להשלח לתפקיד אחראי בפולין. אמרתי שאמלא כל משימה שתוטל עלי כמיטב יכולתי, אבל הסברתי שמסיבות אישיות אני מעדיף לא לעזוב את ברלין כרגע. למזלי בינתיים יש מספיק מתנדבים כך שההיסתיגות שלי לא גרמה לבעיות, והיתה לי אפילו הרגשה שהוא אמר מה שאמר בכדי שלא ארגיש מקופח לעומת אלה שנשלחים… אני עובד על זה שהוא לא ירצה שאעזוב. אני אוהב לעשות כל עבודה המוטלת עלי באופן הטוב ביותר, אבל עכשיו יותר מתמיד אני מקפיד לבצע כל משימה במסגרת תפקידי במהירות, בקפדנות ובדייקנות מוחלטות; אני מנהל את אלה שמתחתי באופן שמשחרר אותו מהצורך לעסוק בהם, והוא יודע גם שאת רוב הדוחות שאני מעביר בשתיים-עשרה בצהריים לחתימתו הוא היה אמור למעשה לכתוב בעצמו. כשהוא נעלם מהמשרד אני מחפה עליו בנאמנות וביעילות. (עד כמה שידוע לי אין לו הרבה מה להסתיר, אבל הוא פחדן). כל זה לא אומר שאיני בסכנה. אני סומך על עזרתו של הרמן וקשריו, אבל המחשבה על כך שייתכן שיווצר מצב שבו אאלץ לעזוב את ברלין ולהפרד מהנער הקשתה עלי להרדם הלילה. מוחי דמיין את הדרכים הכי מטורפות בכדי להמנע מזה. יש רגעים בהם הייתי רוצה להיות מסוגל להתפלל… "

1.5.1941: "הלילה שתיתי את השתן של אבי-הנער. לא היה לי ספק שזה יקרה: משפט הפרידה שלו בבקורו האחרון היה חד-משמעי. שמעתי את המנעול והספקתי לעמוד, ערום פרט לשעון, מוכן לציית, לפני שהספיק להכנס לחדר. הוא שלח אותי לפקוק את האמבטיה ולכרוע בתוכה. היסרתי את השעון ומיקמתי את עצמי על ברכי. הוא התקרב, נעמד מעלי, פתח את כפתורי המכנסיים, שלף את הזין שלו והשתין עלי. קודם על הראש הרכון שלי, אחרי זה על הפנים שהפניתי כלפיו לפי הוראתו, בהמשך לתוך הפה שציווה עלי לפתוח, ולבסוף על כל הגוף שלי, עד שהזרם נחלש ונגמר. הוא הצביע על ראש הזין שלו בכדי להורות לי למצוץ טיפות אחרונות ישירות מהחור, ואחר כך פקד עלי ללקק ולשתות את השתן שהצטבר תחתי. לא היה דרך לעמעם את הטעם ואת הריח של השתן, שהפכו לגרוי סנסוריאלי אחד, תוקפני, חדרני ומעורר בחילה, ואת כובד משקלה של ההשפלה: על ארבע, עם העכוז מתנוסס כלפי מעלה, מלקק שלולית של שתן… אבל לא הפסקתי ללקק. וגם לא הפסקתי לבכות. גם לא כשהוא איים עלי שאם אמשיך לדלל את השתן שלו עם הדמעות שלי הוא ישתין עלי שוב, וגם לא כשהשתין עלי שוב…

גם כשלא היה יותר מה ללקק הוא לא הורה לי לצאת מהאמבטיה. הוא עזב אותי וחזר לחדר. חיכיתי לשמוע את דלת הדירה נפתחת ונסגרת, אבל כל מה ששמעתי מעברה השני של דלת חדר האמבטיה היו רעשים קטנים, ואחריהם שקט מוחלט. הוא לא יצא מהדירה שלי. בסופו של דבר נרדמתי במקומי. התעוררתי מספר פעמים בכדי לחוות שוב את חוסר הנוחות, הגוף השבור, הריח הבלתי-נסבל, זכרון מה שקרה… והתעוררתי כשהופיע פתאום בבוקר. הוא היה ערום, והוא מיהר. הבנתי מיד: הזדקפתי על הברכיים ופתחתי את הפה. הוא השתין לתוכי. הריח והטעם היו חריפים יותר מאשר בלילה הקודם, אבל לא הנחתי לזה להסיט את תשומת ליבי מהמטרה: לבלוע כל טיפה. מבלי להפנות אלי מבט או מילה הוא ניקה את עצמו במהירות ועזב את הדירה תוך דקות. לא היה סימן שהעיד שהבחין בכך שהזין שלי הזדקף למראהו ומהרצון לשרת אותו. סיימתי גם אני את עיניני והלכתי לעבודה. משך הבוקר מוחי זיקק וטיהר את זכרון הלילה, וכעבור כמה שעות הרהרתי ללא כל מרירות בחוויה האינטימית שההשפלה, הכניעה וההתמסרות לו ולדרישותיו העניקו לי. משפל המדרגה אליו הגעתי קל וטבעי לי לקבל ולברך כל מה שהוא נותן לי".

משך החדשים מאי, יוני ויולי 1941 תומס מזכיר קרוב לעשרים פגישות בביתו עם אבי- הנער. יש מעט תיאורים מפורטים, אבל ניתן להבחין בדפוסים שחוזרים על עצמם. אבי-הנער דפק את תומס תמיד מיד אחרי שהגיע, עינה אותו, ולפני שהלך תומס מצץ לו. מכות עם כף יד פתוחה על התחת החשוף של תומס ומידה מסויימת של תשומת לב לביצים שלו, מכות, בעיטות, הצלפה, משיכה, סיבוב או מעיכה, מוזכרים תמיד. וכל דרך אפשרית שימשה בכדי להתעלל בכל חלק אחר של גופו. באחת ההזדמנויות אבי-הנער דחף עפרונות בין אצבעותיו ולחץ אותן באגרופו. מצבן לאחר מכן היקשה על תומס להשתמש בידיו משך ימים.
…
6.5.1941 לפנות בוקר: "בדרך כלל הוא בא בלילות ימי שני וחמישי, שעות ספורות אחרי שדפקתי את בנו אחרי הצהריים. הוא אוהב לזיין אותי במיטה שעדיין רוויה במה שעשינו בה, הבן שלו ואני? אני אוהב שהוא מזיין אותי במיטה שעדיין רוויה במה שעשינו בה, בנו ואני?"
…
29.5.1941: "אני מעונה באותם הענויים ועל ידי אותם המכשירים שהשתמשתי בהם בעצמי על גופם של אחרים. רק מנקודת המבט של קרבן מרצון אני ער לאינטימיות שהכאב יוצר בין מענה ומעונה. האם זאת המטרה וזה הפצוי?

הוא נהנה ללעוג לי על חוסר הגבריות שמוכיחות הזיקפות והאורגזמות שהתעללותו גורמת לי, על בכיינותי, על התמסרותי וכניעתי לו… 'אם הייתי קושר לך רצועה לצוואר ומוליך אותך על ארבע ברחוב היית רץ בשמחה אחרי'… 'אם היית פחות מכוער ויותר צעיר הייתי מוריד אותך לזנות, אוסף את הכסף כל זמן שהתחת שלך היה טרי בשוק, ואחר כך מוכר אותך לאיזה סרסור…' אני לא אוהב שלועגים לי. אבל לכפוף את הראש תחת הבוז שלו זה לקבל משהו שאני צריך".

במקביל למערכות היחסים הנפרדות של תומס עם הנער ואביו, הוא שימש גם כספק מצרכים ושרותים למשפחה. הודות לו ולקשריו בשוק השחור המזווה של המשפחה התעשר לעיתים קרובות במוצרים שלא ניראו בו מאז שהתחילה המלחמה. "הסחורה בחלקה גנובה, בחלקה מגיעה מהכפרים, נשלחה מהשטחים שנכבשו, או הובאה על ידי חיילים בחופשה, אבל תמיד יקרה באופן חסר פרופורציה למחירה לפני המלחמה". בנוסף, הוא נדרש גם לארגן פיקניקים למשפחה בימי שבת. " בגלל הקיצוב החמור אין הרבה אנשים שיש להם בנזין בכדי לצאת לפיקניק במקומות שהתחבורה הציבורית לא מגיעה אליהם, כך שבמרחק מה מהעיר אפשר למצוא בקלות קרחות עשב מבודדות בחורשות עצי אורן ענקיים, ירוקים כהים, בהן אנחנו לבד או כמעט לבד". הוא שמש כנהג, הביא איתו את כל הדרוש והיה מעסיק את האם בשיחה כשהאב היה מזמין את הבן לסיור בסביבה והם היו נעלמים בין העצים. "קל לעורר את סקרנותה ולמזלי גם הגזמות וסיפורים מופרחים מתקבלים על דעתה ללא בקורת, כך שלא קשה להסיח את דעתה".

לעומת זאת, ביום 10.5.1941: " הם נעלמו לכמעט שעתיים. האשה התחילה לדאוג וכבר לא לא ידעתי על מה לדבר איתה. לא יכולתי להפסיק לדמיין מה השניים עושים שם אחד לשני בסתר החורשה… כשחזרו לא הבנתי איך האם לא קוראת על פניהם המשולהבות מה שהתרחש בין העצים".

וביום 24 במאי: "מרגע שראיתי את אבי-הנער יוצא משער הבית ומתקדם אל עבר המכונית בה חיכיתי לו ולמשפחתו הבנתי שקרה משהו לא טוב. הוא כעס. הבעת הפנים הנסערת של הנער, ואפילו זאת של האם שמיהרה אחריהם, אישרה את הרושם הראשוני. הנער נצמד לאימו במושב האחורי והיא לחשה בטון מרגיע באזניו. הפרופיל של האב לא הבטיח טובות. לא רציתי להיות שם. כשהגענו, אחרי שמיקמתי את הכסא המתקפל של האב במקומו הקבוע, המשכתי להעסיק את עצמי בראש רכון בפריקה, פריסה וסדור כל הנחוץ לארוחה בציפיה לסערה. להפתעתי, הנער ניגש אלי ובקש ממני ללוות אותו לטיול בחורשה. באופן אינסטינקטיבי היבטתי בכוון האב. פניו היו מופנים מאיתנו. למרות שלא נשמע כל רעש, קלטתי את נהמת האזהרה העמוקה שחנק בחזה שלו. המבט בעיניו של הנער כישף אותי ואילץ אותי להתגבר על היסוסי. בין העצים, הוא לא סירב לספר לי מה קרה, רק חזר על כך ש"ביקשתי סליחה והוא היה צריך לסלוח לי…", ורצה מין. הייתי מבולבל ומודאג, אבל גופי נסחף. אחרי שגמרנו, אני בתחת שלו והוא בפי, עירסלתי את גופו הרפוי משך זמן מה בזרועותי, נישקתי, ליטפתי ועודדתי אותו. כמעט מיד אחרי שהצטרפנו להוריו האב הזמין אותי לסבוב נוסף בחורשה. הוא הוביל אותי לאזור של עצים סבוכים, צמודים אחד לשני. בפניו לא היה צל להבעת העליונות וההנאה המשועשעת שאני רגיל לראות בהם גם כשהוא מענה אותי . הוא זעם. התקדמנו בשביל צר בין עצים קדמוניים, סבוכים, פראיים, הוא לפני, ללא מילים, ואני, אחריו, תוהה בפחד על מהות העונש המחכה לי. בשלב מסויים הוא אמר שהוא צריך לחרבן ,הורה לי לחכות, והתרחק. ניסיתי לנצל את הדחייה הזמנית בבצוע גזר הדין שפסק לי בכדי לאמץ את עצמי לעמוד בכבוד במה שידעתי שלא יאחר לבוא. כעבור זמן קצר קרא לי להצטרף אליו. הלכתי בכוון הקול. הוא חיכה לי עומד ברגליים מפוסקות עם המכנסיים והתחתונים על האדמה בקרחת עשב קטנה, תחת השמיים הכחולים. בשמש, שער הערווה שלו היה אדום, עם נצנוצים מוזהבים, והזין המפואר שלו נראה עוד יותר מרשים מהרגיל. טבעת הזהב הבריקה. השיניים שלו היו חשופות במשהו שלא היה חיוך. הוא הורה לי להתקרב, הצביע עם ערימת הצואה שהפריש ושאל אותי, באותו טון חמור של קולו הצרוד שעור העורף שלי מצטמרר למשמעו, אם אכלתי כבר פעם חרה. "צואה מסריחה, טריה מהתחת". את מה שקרה אחר כך אני מעדיף לסכם, לא לתאר. אכלתי חרה וניקיתי עם הלשון את החור שממנו הוא פלט אותה. בדרך בחזרה, לפני שיצאנו מבין העצים, הוא הסתובב אלי, ציווה עלי לפתוח את הפה וירק לתוכו. 'זה ישפר לך את הטעם'.

זכרון תחושת הגירוי המחליאה שעורר בי בצוע מה שהוא דרש ממני לא מרפה ממני. לפעמים, הידיעה שמה שלא יהיה המחיר, לעולם לא אסרב לבצע הוראה שלו, גורמת לי להרגיש כמקולל. אבל זה שם המשחק ואני לא רוצה להפסיק לשחק.

האדם היחידי שאכל את החרה שלי היה צועני. הוא היה אחד הגברים הראשונים שאסרתי, עיניתי ודפקתי במחסן, מיד אחרי ששכרתי אותו לשימושי , זמן קצר אחרי שהצטרפתי לגסטפו. זאת היתה תקופה נפלאה של אויפוריה: התחושה החדשה של כוח בלתי מוגבל, האפשרות לעשות בגברים אחרים כרצוני, להפר את החוק או לעקם אותו לפי שקול דעתי, גרמה לי לאקסטזה של אכזריות ומין. הצועני, שריצה בעבר עונש באשמת גניבה, הואשם בקיום יחסי מין עם נערה גרמניה. שני אחיה טיפלו בו מיד כשגילו את המתרחש והשוטרים במשמרת הלילה השלימו את המלאכה כשהגיע לתחנת המשטרה. אני ראיתי אותו במקרה כשהובל לחקירה בבוקר. הגוף השחום החבול תחת קרעי הבגוד שעדיין השתלשלו ממנו, העיניים המלוכסנות שבקושי נפתחו, העור הקרוע על עצמות הלחיים הבולטות, והשפתיים הבשרניות השסועות גירו אותי משום מה וגרמתי לכך שחקירתו תועבר לגיסטפו, ולמעשה לידי. הוא הודה בקיום היחסים וטען שלא הכיר את החוק שאסר אותם. והוא רעד מפחד: שוטרי הלילה טרחו ליידע אותו שהעונש לבני-מינו על פגיעה בטוהר הגזע הוא מאסר ללא הגבלת זמן במחנה רכוז עם עבודת פרך או עיקור. אני רק הוספתי שלאור עברו האנטי-חברתי בסמכותי להטיל עליו את שני העונשים יחד, אם אבחר בכך .

לא היה קשה להגיע איתו לידי הבנה. הוא בילה שמונה ימים במחסן. אף פעם קודם לא נפל לידי צועני. התשוקה והבוז שעורר בי ניזונו אחת מהאחר בהדדיות. איני יודע אם ניתן לייחס לגזעו את הגמישות יוצאת הדופן של גופו הקצר ואת האופי הלוהט של מיניותו. הוא היה להוט להפגין ויתור מוחלט על כל שמץ של כבוד-עצמי בכדי לרצות אותי, ולא ניכר בו כל סימן של דחייה כשחירבנתי על רצפת המחסן והוריתי לו מה הוא אמור לעשות. גופו היה מרוטש ומרוצץ, אבל הוא זחל על ארבע אל עבר ערמת הצואה, הרכין את ראשו מעליה וליקק. לפני שיצא לחופשי פקדתי לגלח את שער ראשו השחור. אפילו אימו, אם היתה פוגשת אותו אחרי שיצא מבנין המשטרה, לא היתה מזהה אותו".

ביוזמתו של האב תומס לווה את אימו של הנער לאופרה, לטיולים בגנים ולשייט בסירה באגם. העדרויותיה מהבית נוצלו היטב על ידי האב והבן. עם הזמן נוכחותו של תומס לצידה כבר לא עוררה באישה נבוכות. "אני מניח שתפקידי כמשרת המבצע את פקודות בעלה מרגיע אותה".

26.5.1941: "הנער מאוהב במורה צעיר בבית הספר שלו. הוא ספר לי על כך מיד כשנכנס למכונית היום. הוא שמר על זה בסוד, אבל סיפר את זה אתמול לאביו. לא ידעתי איך להגיב, בחרתי להתייחס למה שאמר כאל משהו חסר חשיבות, אבל הדבר גרם לי לאי שקט. במיטה הוא היה נלהב כמו תמיד ואמרתי לעצמי שכנראה באמת לא קורה שום דבר משמעותי, אבל אחרי שגמרנו, ערום, אדום פנים, ועדיין פעור עיניים, הוא דיבר שוב על המורה למתמטיקה… אם הוא היה מדבר עלי בטון החולמני-מהופנט, שכור מאהבה, שבו דיבר עליו, לא הייתי מבקש שום דבר נוסף מחיי…".

29.5.1941: "חיכינו בפתח חנות הטבק בכדי שאוכל לראות את המורה למתמטיקה כשייצא מבית הספר. הוא בחור יפה, עם עור חיוור ושער בלונדיני קצר, בנוי טוב, אך בעל הופעה לא גברית במיוחד. ניחשתי שיש לו תחת עגול וכשראיתי אותו מאחור נוכחתי שצדקתי. אני כמעט תמיד מנחש. השתמשתי בכל הסופרלטיבים הנחוצים בכדי לא לאכזב את הנער והסעתי אותו לשעור הרכיבה".

"עוזר הרוקח הקטן גוייס. הוא יליד 1922. רק לפני חדשיים גוייסו ילידי 1921. שני בחורים בריאי-מראה בני גילו שאני מכיר הצליחו לקבל שחרור, אחד מהם עקב 'צליעה מילדות' לגמרי בלתי נראית לעין. אני מתוסכל וכועס. יהיה לי קשה להסתדר בלעדיו, התרגלתי לנוחיות וליעילות. מצד שני, אני מדמיין אותו בבסיס צבאי מלא בחורים נזקקים וחושב על כל מה שהוא יכול לעשות עבורם… אני מקווה שהוורמאכט יכיר בחשיבות תרומתו למאמץ המלחמתי…".

"ניר טואלט וסבון מתקבל על הדעת הם מוצרי-מותרות. כל המצרכים הלא מוקצבים יותר ויותר קשים להשגה ומחירם הולך ועולה".
…
1.6.1941: "השבוע, בשיחה בין חברים לעבודה על מהלך המלחמה, הערתי שעכשיו, אחרי שגרמניה הביסה את צרפת, גירשה את הבריטים מהיבשת, כבשה את יגוסלביה ויוון, כרתה בריתות עם בולגריה וטורקיה, ולמעשה שולטת על כל אירופה, הכרחי לעקור מהשורש את המרקסיזם. אמרתי שחוזה האי-התקפה עם הבולשביקים רק נותן להם זמן לחזק את מכונת המלחמה שלהם . אחד מהנוכחים שאל אותי אם אני חושב שאני יותר חכם מהיטלר. השאר הסתכלו עלי בלי להגיד מילה. התגובה סביבי הפתיעה אותי. השאלה הרוסית היא נושא לדיונים בלתי פוסקים בכל מקום. כל ילד גרמני יודע מי האויב האמיתי שלנו. בכל אופן הסברתי שדיברתי בלי לחשוב, התנצלתי, ונראה היה שהענין נשכח. אתמול זימן אותי המפקד למשרדו. לפי הגירסה שהגיע לאזניו "העברתי ביקורת על הפיהרר". רק הודות לשנות השרות ללא דופי שלי הוא החליט לא לשקף את המאורע בתיק האישי שלי. שוב הבטחתי שלא עלה בדעתי למתוח ביקורת, והכיתי על חטא. הוא ייעץ לי לרסן את נטיותי האנליטיות כשמדובר בנושאים החורגים מתחום סמכויותי. אני אוהב להיות נאמן ומסור, אבל שונא להיות מושפל על ידי אנשים שלא מגיעים לקרסולי. האם מישהו מנסה לדחוק אותי לפינה? האם המישהו הזה יודע למה אני מסוגל כשאני נדחק לפינה? ואת מי אני יכול לקרוא לעזרתי במקרה כזה?"

2.6.1941: "הנער מפוזר, עם מצב רוח הפכפך: מדוכדך, או דרשני וקשה לריצוי. הוא מתלונן על מיחושים שונים ומוזרים. אביו דורש ממנו שיפסיק להתנהג כמו ילדה. ברשותו של אביו בילינו את כל השבת יחד. בבוקר הוא רצה שאמצוץ לו, אח"כ הוא רק רצה שאחבק אותו, ודפקתי אותו רק לקראת הצהריים. המין מעסיק את גופו אבל לא את רוחו. דאגתי מראש שיהיו לי מספיק תלושים, ואכלנו במסעדה אלגנטית. האוכל היה מתקבל על הדעת, המחיר היה בלתי סביר. אחרי זה הלכנו להצגה בתיאטרון נוער, אבל כשיצאנו מצב רוחו היה ירוד מאד. כשחזרנו לביתי הוא שוב ביקש שנישכב מחובקים, ולא דיבר. קשה לי עם העובדה שאיני יכול לעשות דבר בכדי למנוע שיסבול".

4.6.1941: "עמית לעבודה סיפר הבוקר שבנו בן 20, שגוייס רק לפני שלשה חדשים, מיועד לחזית. לפני שגוייס הוא היה תלמיד בקונסרבטוריום. למרות טון הגאווה שבקולו, המבט של האב הביע דאגה. יורגן, בעל הלשון הכי זריזה במחלקה, הבטיח לו מיד שמהר יותר ממה שהוא חושב יראה את בנו צועד בריא ושלם בתהלוכת הנצחון ביום החג הציבורי שיוכרז לכבוד החיילים שיחזרו… 'דגלים בכל החלונות, תופים ומוסיקה צבאית, צלצולי פעמוני-הכנסיות, מחיאות כפיים של אזרחים אסירי-תודה, ילדים מנפנפים בדיגלונים, נשים משליכות פרחים…' … האווירה נעשתה קלה יותר. ראיתי את הבן זמן קצר לפני שגוייס, נושא תיבה של כינור. הוא נראה ביישן, לא גברי וחלש. אני לא חושב שישרוד. המלחמה משפרת את הגזע".

5.6.1941: "סבלו של הנער גרם לאביו לשנות את עמדתו והוא החליט לעזור לו לכבוש את מושא אהבתו. נטייתו לעצב עבור בנו מציאות שאינה מתחשבת במה שמקובל כמציאות על שאר בני התמותה מוכרת לי היטב. אמו של הנער, שאינה מודעת למשמעות התפקיד שהוטל עליה, תזמין מחר את המורה למתמטיקה לפיקניק משפחתי שאני צוויתי לארגן. הנער נרגש מאד. אני מודאג".

8.6.1941: "המורה קבל את ההזמנה ויצאנו לפיקניק לפני הצהריים. הנער היה עצבני, אבל אני חושב שרק אביו ואני הבחנו בכך. האב הסתתר מאחורי ארשת פנים מרוחקת ואני שנאתי כל רגע. אחרי הארוחה הנער תימרן בכשרון את המורה להצטרף אליו לסבוב בחלק היותר סבוך של החורשה. הם חזרו מוקדם יותר משחשבתי, קודם המורה ואחריו הנער; שניהם סמוקי פנים. היה ברור שמה שהתרחש ביניהם לא היה טוב. הנער לא הרים את מבטו ולרגע נראה לי שהיה על סף בכי. המורה נראה מוטרד, ובהזדמנות הראשונה התייחד עם האב ודיבר איתו בהתרגשות.

למרות פטפוטיה של האם, זרה כמו תמיד למתרחש מתחת לפני השטח, הנסיעה חזרה העירה הייתה מתוחה ועגומה. הסעתי את המורה לביתו ואת המשפחה לביתה. ניפרדתי מהאם ומהבן, אבל האב לא יצא מהמכונית. חזרתי למושב הנהג בציפיה להוראות, אבל הוא רק רצה להתחלק איתי במה שלדברי המורה התרחש בחורשה. הנער התוודה בפניו על אהבתו. מזועזע, המורה הרגיש חובה לדווח מייד לאב, והודיע שידאג לכך שהנער לא יהיה בכתתו בשנה הבאה. האב ענה שהוא לא רואה מקום לבהלה, והזכיר שבני-נוער 'עוברים כל מיני שלבים', אבל לא נראה לו שזה הרגיע את המורה . אבי-הנער דורש שאנקוט באותה עמדה בה הוא בחר: להתמיד במסר שהנער, כמו כל מתבגר, צריך ללמוד להתגבר על אכזבות ולהתאושש מכשלונות".

9.6.1941: "הנער נראה חולה. הוא התפשט ונשכב על המיטה וכשהצטרפתי אליו בקש ממני לדפוק אותו לאט לאט בתחת עם אצבע אחת. הוא שכב בעינים עצומות, הרים והוריד את האגן שלו בתנועות קטנות, ונראה שקוע בהזיות אפלות. אני מלא פחד בפני מה שעלול לקרות".

"אבי-הנער התמסר לסיגוף הביצים שלי ברכוז שגבל בדבקות דתית. התקשיתי להתאושש מהמצב של טשטוש דמוי הלם בו עזב אותי".
…
12.6.1941 "כשהגעתי לשער בית הספר בכדי לפגוש את הנער ולהסיע אותו לשעור הרכיבה פגשתי שם את אביו. הנער לא הלך לבית-הספר מאז יום שלישי. הוא מסרב לאכול, בוכה כשחושב שלא רואים אותו, מתקשה להרדם, מתעורר לעיתים קרובות בלילה, ומסתובב חסר-שינה במיטה משעות הבוקר המוקדמות. הדאגה המשותפת לנער ביטלה את חוקי המשחק הישנים ביננו. הצעתי את מה שהיה בראשי מאז שנפרדתי מהנער לפני שלשה ימים: לקנות לו סוס-רכיבה. אין דבר אחר שמלהיב אותו באופן שמאפשר לקוות שיסיח את דעתו מאהבתו חסרת התקווה. האב בירר איתי את פרטי ההצעה שלי. הסברתי שאני לוקח על עצמי את הרכישה ואת הוצאות האחזקה. הוא הסכים. מחר אתחיל את הברורים והמגעים הדרושים".
…
22.6.1941: "משך כל היום משודרת בכל ערוצי הרדיו הכרזתו של הפיהרר, נקראת על ידי גבלס, בה הוא מודיע שבשעה 03:15 תקפו 190 דיוויזיות של מדינות הציר את ברית המועצות! המערכה הסופית! זה המבצע הצבאי הגדול ביותר בתולדות אירופה, ותחילתו של פרק חדש בהיסטוריה של גרמניה, אירופה, והעולם כולו".

"אבי-הנער ביקר שוב הלילה. הוא לא בזבז זמן על הקדמות, ציווה עלי להוציא את הכבל הצהוב והאזיקים מהמגירה, אסר את זרועותי מאחורי הגב, חנק את הביצים שלי בכבל והתחיל מיד להתעלל בהן. הוא היה יותר ברוטלי מאשר בפעם הקודמת שטיפל בהן, או כוח הסבל שלי נשחק, אבל התחלתי לבכות כמעט מיד כשהתחיל, ומהר מאד כל חבטה, הצלפה או מחיצה של הביצים הקשורות שלי גרמו לי לצעוק. המונח השחוק "בלתי נסבל' הוא היחידי שעולה בדעתי בכדי לתאר את הכאב שגרם לי. הוא דרש שאסבול מבלי להתלונן, ראיתי שהוא מתרגז ומאבד את הסבלנות, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי. בלסתות נעולות ומבין שיניים חשופות הוא סינן שילמד אותי לציית כמו שמלמדים כלב… כל צעקה שלי גרמה לכך שיהדק עוד יותר את הקשר שחנק את הביצים שלי ויסטור לי על פני. כשהשתתקתי, הרפה מעט את לחץ הכבל על הביצים שלי, אבל כשהמשיך להתעלל בהן שוב לא הצלחתי למנוע שיפרצו צעקות חדות מפי, והוא שוב הידק את הקשר וסטר לי. אף פעם לא סטרו לי כך. כל סטירה היתה כחבטה באלה כבדה, טילטלה את כל גופי, זיעזעה לי את המוח בין דפנות הגולגולת והקפיצה את שק הביצים שלי כמכת חשמל. אור לבן עיוור אותי מתחת לעפעפים. בשלב מסויים שמעתי את עצמי צועק כפי שלא צעקתי מעולם, צועק ללא הפוגה. הוא היכה בפני ובביצים שלי בפראות…

מבלי שנדע זאת, באותה שעה, במרחק 700 ק"מ מזרחה, כארבעה מיליון חיילים חצו את הגבול לתוך ברית המועצות בחזית בת 2000 ק"מ, מהים הבלטי עד הים השחור.

…עבר נצח, אני מניח שלא יותר מדקה, עד שמנגנוני ההגנה במערכת העצבים שלי הצליחו לשלוט שוב על התנהגותי. הפסקתי לצעוק, נשכתי את שפתי התחתונה, הבכי הפך לגעייה ואחרי זה ליללה אילמת. הוא הפסיק לסטור לי, פרם את הקשר האחרון בחבל, מחץ את הביצים שלי באגרוף, הזהיר אותי שכל קול שאשמיע יחזיר אותי לגהינום, והמשיך להתעלל באשכים שלי בכל דרך אפשרית. כששבע ושחרר את האזיקים, נפלתי על צידי על המיטה, בעיניים עצומות. לא הצלחתי להרים את ידי אל עבר הכבל בכדי לשחרר את הלחץ. הרגשתי את ידיו עושות זאת. הכאב שגרם הדם שפרץ לעורקים החסומים שנפתחו גרם לגופי להתדרדר אל הרצפה. שמעתי אותו מחזיר את החבל ואת האזיקים למגירה. כשגל הכאב נפוג ופתחתי את העיניים, הוא כבר לא היה בחדר".

"הידיעה על המלחמה עם ברית המועצות הוציאה את מקס משווי המשקל הרעוע שלו. משך הבוקר הוא נהיה יותר ויותר בלתי שקט עד שהפך לבלתי ניתן לשליטה לחלוטין. הבכי והצעקות שלו נשמעו בכל הקומה וראיתי מבעד לזכוכית החצי-עטומה של דלת המשרד שלי שנאסף קהל לפניה. הוא לא הגיב לסטירות בפנים, והפסיק לצעוק והנמיך את קול היללות שלו רק אחרי שהצלפתי בו עם סרגל מתכת. דווקא הכאב הרגיע אותו. ציוויתי עליו למלא את הפה במים ולנשום דרך האף, ואיימתי להצליף בו שוב ללא רחמים אם תיזול טיפה אחת של נוזל מהפה שלו. הצורך להתרכז השתיק אותו סופית. בסופו של דבר הוא היה מסוגל להסביר את סיבת ההתקף. אביו היה שבוי מלחמה ברוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה וחזר לביתו מסורס, ללא שיניים, ולא היה מסוגל לשון בלילה משך שנים. יש משהו מרתק בברבאריות הפרימיטיבית של העמים האסיאתיים. פתיחת החזית עם ברית המועצות עוררה במקס את השדים שהביא איתו אביו ממחנה השבויים. חשבתי על הביצים של אבא שלי, שהוא הצליח לא לסכן במלחמת העולם הראשונה, ותהיתי איך היו חיי אם היה מגוייס וחוזר מהמלחמה בלעדיהן… אמרתי למקס שאני מתחייב חגיגית לכרות לו את הביצים ולעקור את שיניו אם יאבד עוד פעם את השליטה על עצמו במשרד שלי. אנחנו לא בשוק של צוענים".

"בין הסוסים הפרטיים המוחזקים בבית הספר לרכיבה שלשה עומדים למכירה. מדריך הרכיבה של הנער המליץ לי לקנות עבורו אחד מהם, שלדעתו מתאים לצרכים שלו מבחינת הגיל, הגודל, האופי וההרגלים. מחירו הוא הסביר ביותר בין השלשה. זה סוס זכר צעיר ללא יחוס, חום, עם רעמה לבנה. הוא יבדק על ידי אחד מעמיתי לעבודה, רוכב מנוסה, ועל ידי וטרינר. אקנה אותו אם דעתם תהיה חיובית. דיווחתי טלפונית לאביו".

23.6.1941: "גם היום הנער לא הלך לבית-הספר"…

…

26.6.1941: "אין דבר נפלא יותר מלאחוז בזרועותיך נער שגרמת לו להיות מאושר. דעתם של המומחים היתה חיובית, קניתי את הסוס ושלמתי עבור אחזקתו משך כל השנה הבאה. אבי-הנער קבל את הצעתי שילווה את בנו לשעור הרכיבה הראשון על הסוס שלו. הוא סיפר לו שאני מימנתי את רכישתו ומשלם את הוצאות אחזקתו. מעמדי בחייו של הנער חזק ומוכר".

30.6.1941: " אבי-הנער צדק: אהבות גיל ההתבגרות בוערות בעוצמה, אבל מתכלות מהר… הנער חזר לתפקד כמקודם, והוא נלהב, פעיל, חושני ואוהב. אני לא יודע אם הוא חולם על המורה למתמטיקה בלילות, אבל לא שמעתי אותו מזכיר אותו. הוא מדבר רק על הסוס שלו…"

1.7.1941: "מצבי טוב. הכנסותי מאפשרות לי לשפר את תנאי-חייהם של הנער והוריו; הם היו הרבה יותר דלים ובלתי-נוחים אם לא הייתי יכול לקנות עבורם בשוק השחור את מה שנמצא מעבר להישג ידם של רוב תושבי ברלין. צרכי שלי צנועים. כאיש גיסטפו אני מקבל תלושי הקצבה למזון כ"עובד כבד", ואני מסתפק במה שאני יכול לקנות תמורתם. אספקת הטבק שלי מובטחת. בעליו של חנות הטבק מעורב בעסקי השוק השחור ומוכר טבק במחיר מופקע. שנינו יודעים שמוטב לו להבטיח לעצמו את חסותי. הוא מאפשר לי לקבל את הכמות הרגילה במחיר של לפני המלחמה פעם בשבוע, ומבלי לעמוד בתור האין-סופי מול דלת החנות. בגלל הקיצוב החמור בבנזין רוב המכוניות הפרטיות נעלמו מהרחובות עם פרוץ המלחמה. אני משתמש במכונית רק לצרכיו של הנער ומשפחתו. בדרך כלל מספיק לי הדלק שאני זכאי לו, אבל אני יודע מי יכול למכור לי ליטרים נוספים במקרה הצורך, ואני יכול להרשות את זה לעצמי".

[email protected]