בת יענה

כל האיתותים ,כל תחושות הבטן,כל הכאבים והייסורים ,כל הלילות הלבנים…הכל הכל אמר הכל…הכתובת היתה על הקיר.
משהו רע ביותר מתחולל אצלי בגוף.
תקחי כדורים משככי כאבים תמרחי וולטרן תעטפי טוב טוב את הצוואר.תתעלמי מזה שאת לא יכולה כבר להרים את יד שמאל שלך ועכשיו גם לא את יד ימינך. לא יכולה לאסוף את השיער,לגרד באוזן,להתלבש,לרכוס כפתורים, להתקלח.את נכה.את זקוקה לעזרה.סופית .את עכשיו חולה.זאת המתנה שקיבלת ליום הולדתך. עד מחר תתעלמי, עד מחר תטמני את ראשך בחול. המצב לא טוב.
כמה רופאים צריכים להגיד לך… תמשיכי ללכת לרפואה משלימה, הרופא שם דר ולרי פושע.הוא רק מעוניין שהעבודה תימשך. שיורי ואנה ימשיכו במלאכתם גם אם הפציינטית זועקת לעזרה.הוא מתעלם.
קמה בבוקר.תוחבת עוד שני כדורים שלא ארקוקסיה ,מתקלחת מתאפרת והולכת לעבודה . עדיין לילה.אבל לא חשוב.בין כה וכה לא יכולה לישון. מגיעה לעבודה.עוד לא הדליקו את האור. המסדרון חשוך.עולה במעלית.מדליקה את האור במשרד.המזגן עדיין לא עובד וחם נורא.שלהי הקיץ חמים ביותר ,מאשר בקיץ.מדליקה את המחשב.215 מיילים.מוחקת.כותבת.קוראת.בינתיים מגיעים העובדים, הם מתפלאים לראות אותי כלכך מוקדם . אולי ככה לא אחוש בכאבים
בהמשך הבוקר אני נכנעת.הכאבים חוזרים ביתר שאת. אני הולכת לדר ליאופולד. לאורטופד.הדיסק והמכתב מזעזעים אותו. הCTאומר הכל. יש לך הרס גרמי. הוא אומר ביובש.מחר יש לך התחיעצות עם דר אינבינדר בכרמל.
דר איבינדר וחברו החליטו על סמך הדיסק לאשפז אותי ומיד…
קיבלתי פיגמה פרחונית ומיטה בחדר במחלקה האורטופדית. דרורה נפרדה ממני והלכה הביתה.
לא חלמתי ולא חשבתי לעצמי שאתמכר לאוקסיקוט והמצב רק ילך ויחמיר.נהייתי כבר נרקומנית. לא יכולתי בלי זה.וגם לא היה לי איכפת למה אני נכנסת.
אחרי שעשיתי MRIהודיע לי דר אינבינדר במבטא רוסי כבד,חד וחלק את צריכה ניתוח.נקודה.
ואני מיד הודעתי לו שאני לא רוצה ניתוח. וחתמתי לו על סרוב. מיד במקום . נקודה .
ןאז הלכתי הביתה עם הכדורים שלי .האוקסיקוט שלי והפרקוסט וכל המורפיום שקצת הביאו לי שקט נפשי ורוגע לרגע.
אפילו אוכל לא היה לי בבית והבית נראה כלכך גדול .ולי יש כח של אפרוח.בערב הגיעו הבנים שלי.הם מצאו לי רופא מנתח מומחה בתל השומר,שמתמחה בעמוד שידרה צוארי.הוא כבר עשה כמה ניתוחים.ואולי הוא בכלל יוותר לי ואולי ימצאו פתרון אחר . העיקר נשמע עוד חוות דעת של מומחה.
כבר באותו הערב נסענו לתל אביב .ישנתי במלון דיוויד אינטרקונטיננטל.למחרת אחרי ליל שימורים הזעות וכאבי תופת נסענו לפגישה בתל השומר. בינגו.הרוופא מודה שצריך וחייבים ניתוח. אז קיבלתי את רוע הגזרה , לא שהיתה לי ברירה.מיד כמובן אושפזתי. הניתוח היה ביום ראשון.הילדים שלי חיכו בחדר ההמתנה..אני לא רוצה לחשוב מה עבר עליהם כשהסכין החדה הורמה לעבר צווארי.התפללתי לאלהים הטוב שאצא חיה ונושמת מהסיפור הזה והלוואי גם לא נכה.
אבל זה היה רק ההתחלה.אחרי אשפוז ממושך של 30 יום. במחלקה האורטופדית עם צווארון אורטופדי ונקז הגיעה הבשורה המרה .
דר ליאת אשה צעירה ודי נאה באה אלי לחדר כשהייתי לבד. באותו זמן ציפרו אותי בחדר ליחיד…ליאת שאלה אם אפשר לשבת.והתיישבה על קצה המיטה. ואמרה את כל המילים הקשות שתמיד פחדתי מהן.
יש לך לימפומה.
את תעברי שישה טיפולים כימותרפיים במשך כל שלושה שבועות. השיער ינשור לך.אבל אל תדאגי אחר כך יגדל לך שיער חדש מתולתל…
הסרט העצוב של הניתוח היה רק הפרומו למה שחיכה לי בהמשך הדרך.
האח אנדרה עמד ליד הדלת והודיע לי בלשון שלא משתמעת לשתי פנים. את הולכת הביתה.אנחנו את הטיפול בך סיימנו. הרגשתי כמו ילדה מסכנה,יתומה,שזורקים אותה מבית היתומים.לא שלא היה לי לאן ללכת. אבל לשם לא רציתי להגיע כשעוד לא סיימתי את מסכת הייסורים שלי.
זה היה מין כורח נפשי ומן הוראה עצמית שאני הביתה אחזור רק כשאני אהיה בריאה ממש .
בלי הצווארון בלי כל הטיפולים שאני עוד אמורה לעבור.ועם שיער.אבל לחלום זה יפה.והמציאות היא אחרת.ביקשתי שיתנו לי שיקום בתל השומר,שמעתי שזה מקום יפה ואופטימי.אנשים שהיו מאושפזים איתי סיפרו שיש שם דשא גדול וספסלים לשבת ועצים ופרחים מקום פסטורלי והפיסיותרפיה שלהם נהדרת. הם יחזירו לי את הכושר בידיים המנוונות שלי. אז חזרו אלי עם תשובה מיידית. את לא יכולה להכנס לשיקום כי את חולת סרטן.והם לא מקבלים חולים. נקודה.
לא עזרו לי התחינות והבקשות.הציעו לי בית לוינשטיין אבל לשם ממש כבר לא רציתי .כי נזכרתי
באבנר חי הקטן שניסו לטפל בו שם והוא נפטר.
אז נסעתי עם מעט חפצי וכל ספרי שהעבירו לי יפה את הזמן. למדיקל שגן שם יש פיסיותרפיה.
הייתי שם שבועיים.זה היה שינוי לעומת בית החרושת הגדול בתל השומר. מקום אלגנטי. קיבלתי חדר לבד.שתי מטפלות שדאגו לי רחצו אותי ועזרו לי להתלבש.למטה היה העולם האמיתי.סניף של ארומה.חנויות גולף ומנגו . החיים כמו שזכרתי אותם מפעם לפני שנכנסתי למעגל החולי והסבל.
הפיסיותרפיה ניתנה לי במשורה.היתה שם אחות סיון שניסתה בכל כוחה כל מיני תרגילים להעיר ולעורר את הידיים החלושות והרופסות שלי. היא לא הבטיחה לי כלום.אמרה שהיא מקווה שעם הזמן אוכל להרים קצת את הידיים. אבל עבודה,עבודה,עבודה ולא להזניח וכל הזמן לתרגל.אז הלכתי לשם.כי זה העביר לי את הזמן.לארוחת בוקר הייתי לובשת בגדים.סוף סוף ולא פיגמה ניצחית של בית החולים.ישבתי בשולחן עם מפה וכלים נאים..כל החולים והחולות היו לבושים ומתוכשטים.חוץ מזוג אחד שהתעקש תמיד להשאר בפיגמה של המדיקל.וזה היה לא נעים.כי לפעמים רציתי לדמיין שאני נמצאת בכלל במלון….באו לבקר אותי .ירדתי למטה.קראתי כמה שיכולתי להחזיק ספר ביד.
יום אחד קרה לי דבר איום.בלובי של המדיקל איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי על הראש.הראש נחבט בריצפה בחוזקה . נבהלתי מאד אבל לא איבדתי את ההכרה .מיד באו רופא ואחות ולקחו אותי לאיכילוב לבדיקות.זה היה בעשר בלילה . הבן שלי הצעיר היה איתי .הוא בעצם ליווה אותי ואני טפשה שכמותי התכופפתי להריח את הפרחים בכד הגדול של הלובי ואני דעטויה בצווארון שמכביד עליח ומקשה את הראיה . אז עברתי בדיקות חיכינו במיון כל הלילה ובבוקר שחררו אותי למחלקה. עחכ הייתי אמורה להשתחרר ושוב נכנסתי ללחץ שאצטרך לחזור הביתה ואני אפילו עוד לא סיימתי את כל הטיפולים.
באותו לילה גיליתי שהשיער שלי כולו על הכרית. וחלקו על הרצפה.הוא כבר לא היה ארוך כמו קודם. בעצם כבר קוצץ בהיותי בבדיקות בתל השומר. קבעתי תור מיד עם הספר והוא גילח לי את כל הראש.כמה ימים אחר כך הייתי קרחת כולי. דמעות ירדו לי כשראיתי את הסכין על ראשי. דמעות רותחות .מבישות.עטרת ראשי נפלה וזה לא סתם מילה.
למחרת עזבתי את המדיקל.אבל לא הביתה.כמו שקיוויתי התקבלתי לביח אלישע .נפרדתי בצער מהמלון…היוקרתי.מהאנשים החביבים מהמסביריםנים ומאלה שפחות,מהדיירים, בעיקר נשים שהולכות לאטן עם ההליכון או הקביים .נשים לאחר מחלות קשות שבאו במטרה להחלים.שישבו ופטפטו וסיפרו את סיפורן וכולם איחלו לי החלמה מהירה ולא ידעתי עוד כמה ארוכה היא הדרך…
עוד באותו הערב נסעתי לבית החולים על ראש הר הכרמל.כאילו הגעתי למנוחה ולנחלה.מין הרגשה כאילו שהגעתי לארץ המובטחת.
המסדרון היה חשוך.והגעתי עד סופו.שם היה החדר שהייתי אמורה להסתופף בצילו…ארבע מיטות, ביניהן מפריד וילון.חדר שירותים יחיד עם מקלחת ואליו מחובר עוד חדר ובו גם ארבע מיטות ואלה השירותים שמשרתים את שמונת החולות..
כולן ישנו כשהגעתי.
המיטה שהוקצתה לי היתה באמצע.ללא כל שהות נכסתי למיטה.אחרי נסיעה מעייפת מתל אביב נרדמתי מיד.
למחרת התוודעתי לחולות.בקצה האחרון ליד השירותים, שכבה אחלמה , עם צווארון כמו שלי.צעירונת ערביה, די נאה,שנפגעה בתאונת דרכים. לידי ציפורי לוי.אשה כבת שבעים רזה שמחלימה מארוע מוחי. מרגישה כבר יותר טוב, עוד כמה ימים תלך הביתה. עדיין מדדה על קביים.ורוית מויאל בחורה דתיה צעירונת ,חולת סרטן שנפגעה בכל גופה בעיקר בגפיים התחתונות. והיא הולכת בעזרת הליכון. כולן היו נחמדות ונעימות והנעימו את זמני.
בבוקר הגיעה לודה. אשה רוסיה כבדת משקל וחייכנית שהביאה לנו ארוחת בוקר.
אני העדפתי ללכת ולשבת במרפסת הגדולה הצופה אל הרחוב.משם רואים את העצים והפרחים ,רוב החולים והחולות מחדרים אחרים העדיפו לבוא לאכול שם.נהניתי משמש סתווית נאה .פחות מהחולים שהיו ברובם זקנים וזקנות ואכלו בעזרת המטפל שלהם.או אפילו בעזרת לודה הטובה. לודה ידעה קצת ערבית ודיברה עם החולים שלא ידעו עברית.היא תיקשרה עם כולם.אבל רובם היו רוסים.לודה היתה שומרת בשבילי שמנת כי ראתה שאני רזה כמו שלד.
בין החולים היה גם אברם.סיפרו שהוא בן 101.כל בוקר הרעים בקולו החזק ושר שירים מאמא רוסיה.להנאתם של הסועדים.סווטה שהיתה קצת יותר צעירה ממנו בכמה שנים היתה מנסה גם היא לשיר אבל בקושי דיברה.גם מוסא גבר ערבי שאשתו המסורה היתה מקלפת לו את המלפפון וחותכת לו עגבניה כי הוא היה לגמרי מחוק. בכלל איזה טיפוסים היו שם.
החולות מהחדר שלי אף פעם לא התקרבו לשם. הן נגעלו . העדיפו לאכול בחדר.אבל אני רציתי לגוון. אחר כך הלכתי לפיסיותרפיה. עיישה היתה הפיסיותרפיסטית שלי . עבדתי איתה על הטווחים של הידים. עוד לא דובר אז על כח. עדיין לא הצלחתי להרים את הידיים וכשהתחלתי היו האחיות עוזרות לי ומלבישות אותי קושרות לי את המטפחת ומחזירות את הצווארון שגם בלילה ישנתי איתו.
עיישה היתה בחורה מוסלמית קטנת קומה עם פנים עדינים ותמיד עייפה.הסקתי מיד שהן עובדות קשה ,הבחורות האלה.האחראי על המחלקה היה יהודי חרדי שעבד בעיקר עם גברים כבדי משקל, שלהם ברוב המקרים נשים קסנטיפות שנתנו לו הוראות כמו שהן רגילות בבית. ולעיתים היו גם נשים זקנות תשושותשהיה מקפיד תמיד שיהיו לידן בת לויה או בן לויה מחשש…
איתי הוא בקושי דיבר.כשנכנסתי לאולם המכשירים , תמיד אמרתי בחיוך בוקר טוב ונעניתי ביובש.
עם עיישה היה לי קל לתקשר.מיד שמתי לב לגבות המסודרות והמטופחות שלה. והחמאתי לה.היא אהבה את זה. עיישה גם טיפה ברוית מויאל ובשאר השכנות שלי לחדר.וכמובן באחלמה.
התיידדתי עם ציפורי לוי שכבר היתה חודשיים לפני וכבר הגיע זמנה ללכת הביתה.בטוב ליבה חלקה איתנו את כל הממתקים שקיבלה . מצבה היה קל , היא היתה בת שבעים ושבע והיתה רזה וקלילה. דידתה עם הקביים ואמרה שכאשר תגיע לביתה של בתה היא תשתדל ללכת בכוחות עצמה.היה לה ארוע מוחי קל והיא התגברה עליו.בתקופה שהגיעה לאלישע אני עוד הייתי מאושפזת בתל השומר. הלכה ציפורי ובאה תמם. תמם היתה אשה ערביה בודדה.לא היתה לה משפחה.היא מיד התחברה אלינו.לחמם,אשה בת חמישים,היתה רגל אחת.את הרגל השניה איבדה בגלל הסוכר. בשביל אשה ערביה בודדה היא היתה פטפטנית גדולה והעברית שלה היתה לא רעה.הדמיון שלה עבד שעות נוספות. יום אחד היא אמרה לי שהיא רוצה לעשות לי כישוף.שאביא לה פיסת פיתה ומלח.היא העבירה אותה על ראשי.אמרה כמה משפטים מהקוראן והתפללה בדבקות.אחר כך הודיעה לי שיש שתי נשים שעושות לי עין רעה.
רק שתיים …שאלתי
תמיד ידעתי שאנשים מקנאים ולא כולם מפרגנים.אתמול אפילו נשפך לי לק על המכנסיים החדשים שלבשתי מישהי הביטה בי…
אחכ אמרה תמם תשימי את הפיתה על החלון שיתיבש.
לתמם לא היו כמעט דברים. מברשתשיער אפילו לא היתה לה.בשמחה נתתי לה את שלי.הרי כבר לא היה לי שיער.
תמם מצאה מהר חברות. מחדרים אחרים . כמעט כולן ערביות מהכפר או דרוזיות מדליתאל כרמל והן פתחו פרלמנט. אחלמה בחורה חמודה שנפצעה בתאונת דרכים הצטרפה אליהם.
רוב הזמן היא שכבה עם הצווארון ולא יכלה להניע את ידיה.אחות טיפלה בה.רחצה אותה והלבישה אותה,המיטה שלה היתה ליד החלון שהיה היחידי בחדר ואני הייתי מבקשת שתפתח מדי פעם שיכנס אויר טרי.
זה היה ברור שאצטרך לעזוב כשנדבקתי בדלקת ריאות.