גלי חום
הקיץ השנה היה שחון ביותר. המזגן המיושן לא הצליח לקרר את אולם הכתבניות הענק.
מדי פעם פתחתי את החלון לידי ונשמתי נשימות ארוכות,את אויר הים המלוח.
שמתי לב שלצילי לייבוביץ היו גלי חום בלתי מתפשרים.אפשר היה תמיד לראות אותה מתנשמת ומתנשפת בכבדות. הבנות , שלימים התחברתי איתן,סיפרו לי שצילי,ניצולת שואה,עברה ייסורים רבים במחנות ההשמדה והיה לה מזל גדול ,כשהכניסו אותה לתא הגזים היא היתה מספר 701 ואז הוציאו אותה .כי יש תקן שם רק ל700. אחרכך הגיעו בעלות הברית והיא שוחררה עם כולם.
צילי היתה אשה טובת לב ולמרות הסבל שעברה התיחסה בעדינות ובהתחשבות עם רוב העובדים.
ביתר הימים הייתי מדפיסה לצילי את כל המכתבים והמזכרים של המחלקה.
צילי הראתה לי שהיא מרוצה מההדפסות המוקפדות והמדוייקות שלי,ובעיקר מזריזותי וחריצותי,
את זה היא היתה מספרת לכל המזכירות האחרות ולפעמים גם בנוכחותי.
לעיתים היתה מבקשת אותי לשבת לידה כדי לעזור לה בתיאום הישיבות,בנוסף גם הייתי עונה על כל הטלפונים הרבים שזרמו בלי הפסק למשרד. אהבתי את העבודה הזאת.
הבחנתי מיד שלא כלכך מצא חן בעיני הבנות , היחס המועדף שהיה לי אצל צילי.
לא פעם שמעתי אותן מתלחשות מאחורי גבי.
הנה תראו את זאתי .רק הגיעה וכבר יושבת ליד צילי…
שקטה…שקטה אבל הצליחה לקפוץ לבריכה…
אבל היו גם כאלה שהתידדתי איתן. שתיים מהן היו מבוגרות ממני, היתר קרובות כמעט לגילי.ביניהן נשואות וגם גרושות והיתה אחת שבדיוק התאלמנה.כולן התחילו לעבוד שנים לפני.
בדיוק באותו זמן נפתחה מחלקה חדשה והבחורה שישבה עם צילי עברה לנהל את המשרד החדש.היא רצתה להתקדם ,וזה היה חלון הזדמנויות שנפתח.לימים המחלקה החדשה הזו נסגרה,ולא מצאו כבר ענין בשירותיה הטובים.אותה הבחורה ניסתה לחזור לתפקידה הקודם אבל צילי היתה עקשנית וסירבה. היא הודיעה חד משמעית שהיא לא שומרת מקום לאף אחד וכבר יש לה סגנית.שמחה ,היתה באה מדי פעם,אלינו למחלקה,מרחרחת פה ושם ומנסה למצוא חן בעיני .
הי ,רונה , שמעתי אותה קוראת לי במסדרון,
מה קורה … איך הולך לך…
יש לכם עמוס גדול עכשיו …
כן אני רואה…
נכון,עניתי לשימחה שבניגוד לשמה היתה בחורה סגורה ובקושי עלה חיוך על דל שפתיה.הבחורה היתה מאד ממוקדת וידעה בדיוק מה היא הולכת לעשות במהלך חמש השנים הבאות. מן סוג של ראיה לטווח ארוך…
כל בוקר כאמור,עשיתימאמץ גדול להגיע בזמן לעבודה או לפחות לא לאחר יותר מדי.
שמחתי שסוף סוף מצאתי לי עבודה.
עבודה שמצאה חן בעיני,שמילאה אותי סיפוק רב ושימחה את ליבי.
הרגשתי גם סיפוק גדול שצילי אף היא היתה מביעה את שביעות רצונה ממני, ולא התחרטה לגרע שקיבלה אותי לעבודה, למרו שבאותו יום שכשהגעתי לראיון עבודה , היא בחנה אותי ונכשלתי.
די מהר רכשתי את אמונה.היא סמכה עלי יותר ויותר,והטילה עלי מטלות ומשימות שונות. גם סוג של דברים חסויים לא חששה לספר באוזני. כי היה לה ברור שהדברים ננצרו בליבי.
אולי זכרה שסיפרתי לה ששרתתי ביחידה סודית במודיעין.וזה תרם גם לאופי היחסים שלנו.היא חיפשה מעין בונקר ומצאה אותו אצלי. והיא סמכה עלי מאד.
בוקרד אחד התיצבתי ליד שולחנהכשקראה לי לבוא מהאולם הראשי.
עלי למר קרסו ,הוא יושב במשרד שלו בדיוק קומה מעלינו.
אמרה , תוך שהיא סוגרת את תיקה ומוציאה את משקפיה מהנרתיק.
עליתי מיד.החדר היה אפלולי מעט.כשנכנסתי הוא לא הרים את ראשו.משקפי הקריאה הזהובים רכובים על אפו,והוא שקוע כולו בקריאת חומר מקצועי כלשהו.
נכנסתי וסגרתי את הדלת.הצגתי את עצמי.
אני רונה.
כן רונה שבי, צילי סיפרה לי עלייך,ישלה רק דבריםטובים לספר ואני מאד סומך עליה.
אותו מר קרסו,שראיתי אותו עובר במסדרון…היה חנוט בחליפה כחולה כהה ,וישב על כסא כץ פשוט.על שולחנו היה מונח כריך אכול בחציו.לא היו לאגינונים של מנהל בכיר,איש צנוע בהחלט.
קרסו הביט בי בעיניו הכחולות הכהות ושאל , שנתחיל…
כן , עניתי בקול חלוש , עדיין מוקסמת מיופיו.
הוא התחיל להכתיב לי מכתב באנגלית לחברה אמריקאית,חברה שידעתי שיש לנו קשרים הדוקים איתה.שטף המשפטים באנגלית שבקעו מפיו נבלעו במבטא הזר שלו.הקשו עלי במקצת וראיתי שאני בקושי מצליחה לעמוד בקצב ההכתבה שלו.לפתע עצר את שטף דיבורו ושאל בחיוך זוהר…
אני מהיר מדי…
את מצליחה לעקוב אחרי…
חייכתי אליו בחזרה והוא האט את הקצב.
כחצי שעה אחר כך היה המכתב מודפס ומונח על שולחנו לחתימה.כמובן שצילי,תרמה לי את עזרתה,במיוחד שהצליחה לפענח את המסר של המכתב.וזו היתה טבילת האש הראשונית שלי, כי בעקבות המכתב הזה הגיעו עוד מכתבים ומזכרים רבים אחרים.
אחר כך ישבתי כבר באופן קבוע במשרד עם צילי. יותר כבר לא חזרתי לעבוד עם שאר הכתבניות באולם הענק.
וברור שהבנות המשיכו להתלחש ולרכל מאחורי גבי.
אבל לי כבר לא שינה הדבר מאומה.היחס הקריר מצידן,ממש כבר לא הפריע לי.עכשיו כבר הייתי בקטע אחר.היתה לי מטרה ברורה ומיידית.רציתי מאד להתקדם בעבודה. לא רציתי להיות תקועה בפינה אפלולית,כשרק אני והניירות…רציתי לראות אנשים,להיות במרכז הענינים,אולי אפילו בבוא הזמן, בעתיד הרחוק להחליף את צילי…להיות איפה שהדברים האמיתיים מתרחשים.
לא רציתי להיקבר בחדר עם הרבה בנות כמו במינזר.שבקושי מישהו נכנס לשם.מלבד צילי כמובן. ואם נכנס , כבר מיד יוצא.והן הבנות מכונסות בעצמן, וצר עולמן כעולם נמלה…
לזה לא הייתי מוכנה, ולכן אטמתי את אוזני והמשכתי לדבוק במטרה שהיצבתי לעצמי.
תגובות (0)