דומיננטיות היא שם המשחק

היא מדברת והוא סוגר את האוזניים בכפות ידיו,
היא רואה את זה, אבל היא מתעלמת.
הוא חושב שהיא צעקנית, היא חושבת שהיא דומיננטית.
היא יודעת מה הוא רוצה.
היא יודעת שהוא מעדיף אותה נשית יותר,
כנועה יותר, עדינה יותר ואולי גם לא כל כך מתוחכמת.
היא גם יודעת שברגע שהיא תעשה את זה,
הוא יהיה השבוי שלה, שייפול בקסמיה.
אבל היא לא חברה זיקית,
היא לא תשתנה לפי מצבי הרוח שלו,
היא לא תשנה את עצמה, במיוחד לא בשבילו.
טוב, אולי בעצם קצת, רק מעט.
היא נהנית מתשומת הלב שלו אבל יודעת שתשיג אותה רק בדרך מסוימת,
רק בדרך שהוא אוהב, רק בדרך שהוא מכיר.
הוא שונה מכל מי שהיא מכירה.
אז היא מרחה קצת אודם, אבל אם תשאלו היא בוודאי תשקר ותאמר שזה לא לכבודו.
היא מתלבשת קצת יותר מדיי יפה, והיא מתבדחת באותו ההומור שלו, אבל היא לא מוותרת על הדומיננטיות.
אז הוא ממשיך להגיע למפגשים איתה, אבל הוא אף פעם לא לגמרי מסופק.
והיא יודעת, וגם הוא יודע.
ואחרי כל מפגש איתו, כשהיא חוזרת הביתה, היא מבינה כמה טיפשה הייתה ומוחה את האיפור מפנייה בעצבנות ועצב.
היא מסתכלת על הראי ומתמלאת באכזבה ובכל פעם מחדש מבטיחה לעצמה, זו הייתה הפעם האחרונה.
אבל היא לא מסוגלת, ולמרות שהיא משתדלת נורא לא להביט בו, לא להתרגש ולא להפגין יחס שונה, מדיי פעם יש לה פרץ קטן של יחס מועדף, וזה מספק אותו ואת זה היא יודעת, וגם הוא יודע.
הוא יודע שהמשחק הזה לא ייגמר לעולם, הוא יודע שהמשיכה שלו אליה זמנית, וכך גם היא,
היא יודעת שמוטב לה להתרחק, שהיא רק תפגע, כמו כל פעם, אבל היא אף פעם לא לומדת, אף פעם, עד שנהיה מאוחר מדיי והדבר היחיד שנותר לה הוא להראות שלמה מבחוץ כי בתוך תוכה היא מרוסקת לגמרי למיליון חתיכות.