דם אחינו לשווא

האהבה שלי לחופש היא אהבה חזקה.
נסעתי לעיירה קטנה בפינלנד,
היא ירוקה ממש עם מזג אוויר מדהים,
מזכירה לי את הצפון בארץ ,צפון משודרג.
הלכתי בערב לבר נחמד שם בעיירה,
התיישבתי והזמנתי מרטיני ,לידי התיישבה בחורה בלונדינית חמודה שנשאה עליה ריח בושם מדהים ,
מזכיר לי את הבושם שאמא הייתה שמה כשהייתי קטנה.
יצאתי להליכה בחוץ ,נשמתי אוויר והתהלכתי לי בשבילים ובמחשבות,
נתקלתי באיש זקן יושב על ספסל,
״סופי קרב, הולך למות אני עוד מעט, ישיש עלוב שכמותי״ הוא אמר בבכי ״נצלי את שנותייך היטב, תחיי בחופש לעשות כרצונך״
אמר לי במעט האופטימיות שנשארה בו.
התיישבתי ליד הזקן והסתכלתי עמוק בעיניו ראיתי את הכאב שבו ,את הצער על טעויות שעשה ואת העצב לזמן שעבר ונגמר.
״יהיה בסדר זקן, אני כאן לידך אם תמות אחזיק את ראשך, לא אתן לך ליפול ,אדאג לקבורה שלך״ אמרתי בקול זך ועדין.
הזקן נשען על כתפי ״סלחי לי בחורה יפה אך מקנא אני בחופש שלך״ ואלה היו מילותיו האחרונות.
הוא צנח על ברכיי וכמו שהבטחתי לא נפל הוא.
דאגתי לקבורתו ,הנחתי פרחים על מקומו ורגע לפני שהלכתי התכופפתי לקברו ולחשתי ״אילו היית יודע מהיכן אני באה לא היית מקנא בחופש שלי זקן מכובד שכמותך, אין חופש, רק רצח ופחד״ התרוממתי בחזרה והלכתי משם במחשבה על מה שראיתי בעיניו.. על כמה העיניים שלו מזכירות לי את ישראל הקטנה והפגיעה שלי שתיכף אחזור אליה שוב, להתמודד עם הפחד והחופש שכל כך אהוב עליי ונלקח מימני בכל פעם בנחיתה בה.
העיניים שלו מזכירות לי את דם אחינו לשווא.