דמעה לא זלגה מעניה אף פעם זלגה מעניה

את הבכי העז איינה בכתה..
הרגשתי שהיא חסרת רגשות
כבר שנה שלא הרימה חייוך
כבר שנה שלא כעסה
כבר שנה שלא בכתה
היא נהייתה שונה…
היא תמיד הייתה בודדה בהפסקות.
כשמישהו ניסה להתקרב אליה
היא אמרה בקול רגיל
" אל תדבר איתי בבקשה, תודה "
נשארו בתוכה הנימוסים
אך לא הבנתי מה קרה לה.
כאשר החלטתי לעשות מעשה אשר נקרא אצלנו ברחוב
חטא
שאף פעם לא עשיתי.
בכל זאת עשיתי אותו.
הלכתי אחריה בלי שהרגישה
כך חשבתי.
היא ידעה זאת
אז הובילה אותי למכשול.
היא הלכה
מרחוב לרחוב,
מעיר לעיר,
ואז.
כאשר איבדתי את מסלולה
הבנתי…
שהיא מתה.
מתה עוד ליפני שהכרנו אותה..
כי ראיתי את בייתה
עלה באש
ועליו כתוב
משפחת לונדו..
וחברתי היא ממישפחת לונדו..