דנה

דנה לא ישנה בלילה
ולפעמיים כשקוראים לה לאכול היא מסרבת
ולפעמיים היא מתרחקת מכולם כי הם מנסים לעצור לה את מה שהיא כה אוהבת
שהאצבע מתקרבת אל הגרון והכל יוצא
זה משנה לה את היום,
אחרי כל ארוחה, זה עושה לה טוב.
דנה מעשנת כדי לא להיות רעבה,
וכשקוראים לה לאכול היא אומרת שיתנו לה לסיים את הסיגריה בשקט.
וכשמגיע השלב שהיא מועכת את הפילטר על הרצפה, היא ניגשת לחדר האוכל בקיבוץ ושמה על המגש כף של פתיתים.
כל פתית ופתית נאכל כאילו זה יומה האחרון,
וכאשר היא מסיימת היא חוזרת לסיגריות שלה.
היא יושבת על הספסל עם הגמל המצויר על החפיסה שלה, מדליקה סיגריה ומסתכלת על השמיים שמשתנים כשהדקות עוזבות,
ולפעמיים היא נזכרת איך הרצון שלה לעזוב את סיפור האהבה שלה עם האוכל התחיל,
ואת הצום הראשון שלה
וההקאה הראשונה
החתך הראשון שעדיין שם על פרק יד ימין,
ואת הבכי הזה אחרי שאכלה גלידה,
והמפגש הראשון בקליניקה,
והשקילה הראשונה,
והקיא אחרי.
הקולאז׳ של הבחורות הרזות האלה שנתלה לה ליד המיטה.
המשפטי השראה
ועוד קיא
ועוד אחד
וארוחות שלא נכנסה אליהן
וחברות שהתרחקו
וימים שהייתה משחדת את אח של החברה שיקנה לה חפיסה
וימים של תה ירוק וסודה
וקיא בשירותי בית ספר
והפניה ראשונה לפסיכיאטר
וכמה מפגשים עד שהוא מחליט לאשפז.
ולפעמיים היא נזכרת ביום שנסעה לגהה,
ולפעמיים היא נזכרת מה היה בגהה,
ולפעמיים היא נזכרת כמה חברות שלה עזבו את המחלקה לפניה,
ואת הפעם הראשונה שעשו לה עירוי,
ואת הזונדות המסריחות.
ואת הימים שלא ישנה בלילה,
את הביצים בבוקר
והאינשור,
והצמידים שהסתירו את החתכים,
ואת החברה הזאת שמרוב מחלה כבר לא היה לה שיער.
ואת זאת שכל הזמן לבשה ארוך כדי שלא יסתכלו על הכרס שלה
ואת זאת שהייתה אוכלת את כל האוכל במחלקה ואחר כך מקיאה שאף אחד לא רואה.
ואת הביקורים של המשפחה
ושל החברות
ושל זה שקנה לה סיגריות
ושל הדודה מניו יורק
ושל אבא ושל אימא
שתמיד הצטערו ובכו ואמרו שהם שונאים את עצמם
ואת החופשים,
והפיג׳מות של הבית חולים,
והמדריכים החברתיים,
הקבוצות,
השיעורים במתמטיקה
והטלוויזיה שפעלה מתי שבא לה
ואת ההקאות בשירותים במחלקה
וההקאות במקלחת
וחדר הבידוד
והקשירה
והסיוטים בלילה,
ואת היום שהשתחררה.
היא נזכרת לפעמיים בכל הרגעים,
והימים עוברים ועוברים,
וכל יום היא הולכת לאותו ספסל,
מול הבית של החברה עם הסיגריות
סופרת את הימים שעברו, רגעים שנצרבו, את ההקאות שנעשו, את הסיגריות שבקופסה ואת הקלוריות שאכלה היום.
וככה היא יודעת שהיא עוד בחיים.
ושיש לה עוד מטרה לרזות.
ואולי גם להפסיק לעשן.
ואולי גם להפסיק לחשוב
או להפסיק לרצות משהו בחיים האלה.
והיא ישבה שם בחורף שעבר, עם הסיגריה ביד אחת ומטרית כלב ביד השניה. היא ישבה על הספסל וספרה את הסיגריות בחפיסה, את הקלוריות שאכלה ואת הימים שעברו,
היא גם ספרה את הימים האחרונים שתוכל לחזור על כל הספירות, לעשן קאמל ולשבת על הספסל.
והכל נראה כל כך קרוב וכל כך מוזר.
והיא מסתכלת על זה שמחר יהיה יום חדש,
והמחשבות האלו לא יעסיקו אותה.
כי היא שוב תקיא, תזייף שובא, תאכל בבוקר מסטיק ותעשן בזמנה הפנוי,
ושוב תשב בערב על הספסל, תעשן סיגריה או שתיים
ותחשוב על הימים שעברו והקלוריות שאכלה.
ולא משנה מה יקרה,
זה לא משנה,
שום דבר לא משנה.
שום דבר גם לא ישתנה.
כי בחצות הלילה
כשאף אחד לא רואה
היא חושבת על הימים האחרונים
והרגעים שמתפוצצים
ועל הקיא הראשון
ועל הקבר בו תשכב
בסוף החודש הבא,
האחרון לחיה.