האבולוציה של בעלי הכנף

״היום יום הולדת, היום יום הולדת לאורי!׳
ירדתי למטה כשחיוך מרוח על פניי. בן-דוד שלי, הוריי ושני אחיי הקטנים חייכו אליי.
״מזל טוב,״ אמרו כולם. רכנתי מעל עוגת השוקולד שנראתה נפלא, עם ציפוי שוקולד וסוכריות ועוד דברים טעימים.
״כבי את הנרות!״ האיץ בי בן-דוד שלי. נשפתי על כולם וכיביתי אותם בניסיון אחד.
״השתפרת מאז שנה שעברה,״ קרץ אבא שלי בזמן שכולם הריעו ומחאו כפיים.
״יש לנו הפתעה בשבילך,״ אמרה אימא בחיוך והובילה אותי אל החצר. בחוץ, עומדים בתוך כלוב ירוק מדהים, היו תוכים! שני תוכי-אהבה יפהפיים, ששירקקו ברכות והביטו סביבם בהשתאות.
״מה?!״ אני צורחת וניגשת אליהם, כמעט בריצה. ״זה מה שביקשתי! ליום הולדת!״
״אימא קנתה אותם אתמול כשהיא הלכה ׳לקנות לרותם* חיתולים׳.״
״תודה, אימא,״ חייכתי אליה וחיבקתי אותה. היא חייכה בחזרה. ״יש לי רעיון מושלם איך לקרוא להם.״
״נו?״ שאלה אימא.
״רמי וקאלאס, מהתוכנית הזו, גיל, זוכר?״
״כן.. אמר אח שלי וחייך.״

״רוצה עוד, מותק?״
״לא תודה, סבתא. אני מלאה.״
זה היה ערב השנה החדשה. כל המשפחה באה לסבתא שלי, והמטעמים היו רבים.
״אימא, נראה לי שנלך…״ אמרה אימא שלי.
״למה, קורן?״ שאלה סבתא. ״תישארו עוד!״
״לא, אנחנו באמת צריכים ללכת,״ אמרה קורן, אמי. ״בואו, ילדים.״
הלכנו אחריה לאוטו, שנראה מהודר בגלל פנסי הרחוב אצל סבתא שלי.
״אהה, מתנות!״ אמרה סבתא שלי, בטי, והגישה לנו שקיות גדולות. ״ואוו!״ אמרתי בראותי את הבושם החדש. ״תודה!״
״בבקשה, מותק,״ אומרת סבתא. ״אל תשכחי לנקות את הכלוב של התוכים שלך ולטפל בהם. אימא שלך לא עשתה את זה..״ היא צחקה.
אימא שלי תקעה בה מבט של רוצח.
״ביי, אימא,״ אמר קורן ונשקה לבטי. נכנסנו למכונית, וכל הדרך חשבתי על איזה כיף יהיה לתוכים שלי ברגע שאנקה את כלובם.
חצי שעה נסיעה בכבישים עד הבית שלי. יצאנו מהמכונית.
״אני הולכת לתוכים!״ קראתי ותקעתי בידיה של אמי את השקית עם המתנה.
רצתי לגינה. ״היי, רמי וקאלאס!״ אמרתי. ״אני אחליף לכם את העיתו-״
רמי היה בתוך הכלוב, ועיניו נראו עצובות יותר מבדרך כלל.
״איפה קאלאס, רמי?״ שאלתי באימה. ראיתי שיש פרצה קטנה בכלוב. ״אורי, אני..״ אמר אבא שלי בעצב.
רצתי לחדר שלי ובכיתי.

״הנה,״ אמר דוד שלי והניח מולי כלוב קטנטן בצורת בית. בתוכו היו שני תוכים, שונים מהקודמים אך עדיין יפים, בצבעי אדום-ירוק.
״תודה רבה!״ אני אומרת. ״אתה בטוח שאתה רוצה לתת לי אותם?״
״כמובן.״ הוא ענה.
הכנסתי אותם בזהירות לכלוב שבבעלותי, יחד עם קן-הקינון החדש שקנינו. הם נראו מאושרים.
״עכשיו הם לא יברחו בחיים!״ אמר אבא שלי והידק את הכלוב עם אזיקונים, ושם מנעול על הכניסה הראשית. לב ממתכת עיטר אותה. לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה בוודאי הם מרגישים כלואים כאן.

״לא, מור, תתקשרי ללולה, תגידי לה שתבדוק את המצרכים לעוגה.. בסדר? רגע, יש לי ממתינה..״
לחצתי על הכפתור הירוק.
״אורי!״ צעקה אימא שלי מהמטבח. ״תבדקי מה שלום התוכים, הם בטח ממש רעבים.״
״שנייה, אימא!״
אבא שלי דיבר מהצד השני.
״הכל בסדר עם התוכים?״ הוא שאל.
״אני כבר אבדוק. מה רצית?״
״גיל אמר שהוא רוצה לראות סרט,״ אמר אבא. ״רציתי לשאול מה את רוצה לראות.״
״אני אביא לך אותו, אני אבדוק את התוכים.״ אני קוראת לגיל ונותנת לו את השפופרת.
גל של קור עטף אותי ברגע שפתחתי את דלת המזווה המובילה לחצר. דפקתי על קן-הקינון, איפה שהתוכים שלי מבלים בדרך-כלל.
״אתם שם?״ אני קוראת.
אין תשובה.
״אתם בסדר?״ אני דופקת פעם נוספת. הלב שלי מזמן לא דפק כל כך מהר.
״תני לי.״ אימא שלי יצאה עם רותם. היא הורידה את הכלוב. גיל בא בעקבותיה.
היא הציצה לתוך קן-הקינון. ״אוי,אורי..״
״הם מתים?״ אני מרגישה בדמעות מציפות את עיניי.
היא מהנהנת.

״אני רוצה לראות אותם, אני רוצה לראות אותם!״
״הנה.״
בכלוב הירוק עמדו שני תוכונים מהממים בצבעי צהוב- תכלת, מפוחדים מאוד.
״איך היה עם מור ולולה?״ שואלת אימא.
״היה סבבה. בסוף לא הלכנו לעמית, היא הייתה עם ההורים שלה במסעדה לכבוד היומולדת..״ אני אומרת לה בהיסח הדעת.

״חם לי אשששש.״
״אורי, די להתלונן.״
חנינו בחנייה שלנו שכתוב עליה 92, המספר של הבית. רצתי לבית והסתכלתי על התוכים. או יותר נכון על התוכי.
״הכחולה ברחה באמצע הסדנה שלי,״ אמרה אימא.
השתדלתי לא לבכות שוב כמו תינוקת. גם ככה כולם הרגישו אשמים על זה שלא היה אוכל לתת לתוכים, שלא קנינו להם בזמן.
״אני רוצה חדש. עכשיו,״ אני אומרת.

~אוקי, זה הפך להיות חופר ברמות קשווווווווווות. אני אקצר למרות שלא נשאר הרבה~
קנו לי תוכית חדשה בצבע כחול, מיוחדת מאוד.
-האירוע הבא קרה היום 21.12-
״אורי, תנקי להם את הכלוב!״
״בסדר.״
החזקתי בעזרת המנעול את הדלת של הכלוב פתוחה, והחלפתי להם עיתון, ניקיתי ושופתי טיפה.
החזרתי אותם למקום.
-10:45-
״גשום. התוכים בסדר?״
״אני הולכת לבדוק..״
יצאתי וכמה מפתיע, התוכי הצהוב לא היה שם.

אני מצטערת על החפירה ואתם באמת לא חייבים לקרוא את זה, אבל אני מרגישה ממש רע עם עצמי. עד כדי כך שקברתי את התוכים קרוב לבית שלי וכל שבוע אני מניחה להם פרחים על הקבר הקטן שלהם. אפילו הייתה להם ביצה קטנה משלהם.
אז אתם באמת לא חייבים לקרוא את זה, זה סתם פירוק של רגשות.