האם זה בסדר?

האם זה בסדר שאני מאחלת להורים שלי מוות? זה בסדר שאני שונאת אותם עד עומקי נשמתי ורק רוצה כבר להגיע לגיל שבו אוכל לעזוב את הבית?
זה בסדר, שהם מרביצים, מקללים, צועקים ומשפילים אותי? זה בסדר?
האם הם הסיבה לכך שאני רוצה כבר למות ולהגיע לגיהינום?
כל חיי. כל חיי הם עושים את זה. מתנהגים אלי כמו אל בהמה, כמו אל שפחה.
"זונה! עופי לי מהעיניים!" צועק אבא.
"את מגעילה. את כל כך מגעילה. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה גועל בבן אדם" אומרת אמא.
"קודם יש סוס, אחר כך יש חמור, אחר כך יש בהמה, ואז יש אותך!" צורח אבא.
"זהו! אני לא אמא שלך יותר! אני מתביישת להיות אמא של ילדה כל כך דוחה!" צועקת אמא.
ועוד פליק, ועוד כאפה, ועוד קללה והכפשה, ועוד ועוד ועוד.
רק לי נמאס?!
ניקיתי היום את הבית כי אני מנסה להרוויח כסף. הם אף פעם לא נותנים לי כשאני צריכה.
"אני יכולה כסף?" שאלתי את אמא בזמן שהיא מתבוננת בפליאה על הבית.
"לא! אל תתני לה! ילדה מגעילה וסחטנית! כשאני הייתי בגילך הייתי מנקה את הבית בלי תשלום! עופי לחדר שלך!" צועק אבא.
הבית שלנו גדול. חמישה חדרים. ניקיתי את כולו. כולל את המטבח המטונף שלנו.
"אני לא רוצה ללכת! אני ניקיתי ואתם אף פעם לא משלמים לי! חוץ מזה, סבתא אמרה לי שבחיים לא ניקית כשהיית קטן!" עניתי.
"חצופה! עופי לחדר שלך לפני שאני אעיף עליך איזה נעל!" צועק אבא.
"את לא מתביישת לבקש מאיתנו כסף?! ילדה פח!" צועקת אמא.
"דיי כבר!" אני צועקת להם בחזרה בבכי.
"דיי!" צעקתי ועליתי בריצה לחדר שלי.
החדר שלי הוא בעצם החדר הישן של ההורים שלי. נורא צפוף בגלל שכל הדברים שלהם עדיין בפנים. הארון שלי הוא בעצם שני מדפים שההורים שלי פינו לי וכל השאר הוא שלהם. קפצתי על המיטה והתחלתי לבכות. שימותו. אמן שימותו. אני שונאת אותם. שונאת.
אני יורדת בערב לסלון. ההורים שלי ואחי יושבים ביחד מחובקים ורואים טלוויזיה. אני יורדת למקרר ולוקחת לי מילקי.
"אל תגעי זה שלי" אומר אחי הקטן.
"אל תגעי הוא אומר לך!" צועק אבא.
אני מחזירה את המילקי למקרר ומוציאה במקומו תפוח.
"זה האחרון?" שואלת אמא.
"כן" אני עונה לה.
"אז תחזירי אותו. אני אוכל אותו מחר"
אני זורקת את התפוח למקרר בעצבנות.
"תרגעי!" צועק אבא.
אני מתעלמת מההערה שלו ומוציאה פיתה מהמקפיא ומכניסה אותה למיקרו.
"ששש! סתומה! את תעירי אותה עם המיקרו שלך!" אומר אבא.
ללא ברירה, אני נשארת רעבה גם הלילה. אני עולה לחדר שלי, נשכבת על המיטה ומנסה להירדם אך בטני מקרקרת ומתחננת לאוכל. ולפתע, אני מתחילה לבכות.
אני מחבקת את הבובה שלי ונכנסת עמוק לתוך השמיכה הדקה שלי.
"לילה" אני אומרת לעצמי.
לילה.