הארטישוק ואני

"דרך המלך היא הדרך היחידה שאני מכיר בחיים, בינינו… היא גם הכי טובה. בואו אספר לכם קצת ותשפטו בעצמכם.
אמא ואבא תמיד שאפו שאהיה הכי טוב, בגלל זה גם הלכתי ללמוד בתיכון פרטי ויוקרתי, שתהיה לי סביבה מאפשרת. סיימתי את התיכון בהצטיינות יתרה.
מיד לאחר התיכון התגייסתי לחיל האוויר- קורס טיס! טייס קרבי!! נורא רציתי להיות בסיירת מטכ"ל או בעתודה, אבל החלטתי שלהיות טייס יתן לי הכי הרבה יוקרה. גם את השירות הצבאי שלי סיימתי בהצטיינות יתרה.
כשהשתחררתי, נסעתי שנה לטיול בדרום אמריקה, טיילתי, תפסתי ראש, והכי חשוב- עזרתי לעניים לבנות בתים! איזה בן אדם טוב אני! גם את הטיול סיימתי בהצטיינות יתרה.
חזרתי לארץ והחלטתי להגשים את החלום שלי ולהיות רופא. למדתי רפואה באוניברסיטה הכי טובה, וגם את התואר שלי הוצאתי בהצטיינות יתרה.
ארון הצל"שים והאותות מופת שלי כבר מפוצץ! כזה אני, מצטיין ביתרה!
אז תגידו לי שזו לא הדרך הכי טובה לחיות בה! הכל אני מקבל בחיים, אתם יודעים מה זה משכורת של טייס?! ואחר כך של רופא?! חחחחחחח אני פשוט בן אדם שעושה הכל בהצטיינות יתרה!
כן כן, אני יודע שאני שפיץ.
כן כן, אני יודע שאני יותר טוב מכם.
מה, לא?
תמותו כל הקנאים!"

דרך המלך היא הדרך היחידה שחוויתי בחיים. בינינו… היא לא שווה כל כך הרבה.
למדתי בתיכון הפרטי והיוקרתי שהאח הגדול שלי למד בו. כן, הייתה סביבת למידה מאפשרת, אבל כולם היו פוצים עם אף מורם. הציונים שלי היו אחלה, אבל ללכת כל בוקר לבית הספר לא בא כל כך בסבבה… סיימתי את התיכון עם תעודת בגרות.
מיד לאחר התיכון התגייסתי לקורס טייס, כמו אח שלי. אחרי שבועיים נפלתי ואת שאר הזמן בצבא ביליתי כאפסנאי. סיימתי את הצבא.
כשהשתחררתי, לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי… עבדתי כמלצר וחסכתי קצת כסף. שלא תבינו לא נכון, לאמא ולאבא יש מספיק כסף אפילו בשביל לקנות את כל קניון רמת אביב! ובכל זאת… החלפתי עבודות כמו שהחלפתי גרביים.

וכאן הסיפור ממשיך. סיימתי הרגע משמרת ב-BBB, עליתי על האופנוע ונסעתי לירושלים. למה ירושלים? מור גרה שם. מי זו מור? החברה שלי כבר שנתיים וחצי.
את מור פגשתי בצבא. אני אפסנאי מושתן והיא מש"קית ת"ש, מתהלכת לה כמו טווס עם הקוקו הארוך-ארוך והשרוך הסגול, ומבקשת שאחליף את הנעליים שלה בבלאי.
כל רגשות הנחיתות שלי נעלמו לידה והערס שבתוכי התפרץ פתאום.
"אה… בובה… את באה לפה הרבה?" שאלתי בעודי מגרד את האף האשכנזי והמנומש שלי.
היא זרקה לעברי גלגול עיניים אדיש והשליכה לעברי את הנעליים. בחורה עניינית, אבל אני עקשן.
לתוך הנעליים החדשות שלשלתי מכתב אהבה ואת מספר הפלאפון שלי, ובדיוק ברגע שחשבתי שהיא כבר דלת סגורה בפניי, הנה צלצול ממספר חסום.
"הבאת לי נעליים במידה קטנה ממה שביקשתי!"
אחרי חודש ראיתי אותה יושבת אצלנו בבית לארוחת שישי, כמובן שלא בהזמנתי. היא נפלה שבי בקסמו של הטייס המדהים.
הם סיפרו שהכירו בסטיקייה בבסיס, כשהוא עמד בתור ו-צחקוק- התחיל איתה כמו ערס!
"בובה! את באה לפה הרבה?!"
צחקוקים, גיחוכים, התמזמזויות מתחת לשולחן ועוד התמזמזויות. החיים שלי בזבל ליד אח ראוי כמוהו. היא כמובן לא זכרה אותי, ואני כמובן מתתי מבפנים.
אחרי קצת זמן אח שלי זרק אותה, והיא הזמינה אותי לשבת איתה ב-BBB, אז באתי. מאז אנחנו ביחד.
ישבנו במרפסת המשקיפה לעיר העתיקה, וציירתי את מור במילים.
היא ישבה מולי עם סיגריה ביד וחיוך קצת מובך, ואני עם דף ועט, כותב לי מזמורים על הבחורה שיושבת מולי. משב רוח קריר נשא את שנינו פנימה והדפים שכתבתי עליהם עפו הרחק מהמרפסת אל תוך העיר.

נסענו לשדה התעופה, אח שלי טס לחו"ל. הוא התרברב בזה שמטוס ג'מבו זה שטויות להפעיל ושאם הוא היה הטייס, העולם היה מקום טוב יותר.
נסענו לשדה התעופה, אח שלי חזר מחו"ל. הוא התרברב בזה שאם הוא היה בונה את כל הבתים של כל תושבי דרום אמריקה, העולם היה מקום טוב יותר.

המשמרת במוזס נגמרה, והפעם אני נוסע עם האופנוע לחדרה, לפגוש את אור, החברה החדשה שלי.
את אור פגשתי מיד אחרי שנפרדתי ממור. היא הייתה האחמ"שית ב-BBB, ושמה עליי עיניים מהרגע הראשון. צחקוקים, גיחוכים, התמזמזויות פה ושם ועוד התמזמזויות. הרגשתי חזק לידה, שאני יכול לשבור אותה בקלות, אז לא נתתי לה להשיג אותי בפשטות. עקצתי פה, הברזתי שם, ולבסוף תראו אותי. נוסע אליה.
ישבנו בחצר המשקיפה לתחנה המרכזית, וציירתי את אור בלי צבעים. ציירתי כל תו פנים שלה, ואת עשן הסיגריות שיוצא מהפה שלה, את הקמטים הקטנים שמסביב לעיניים שלה כשהיא מחייכת… ואת המבוכה הבלתי נשלטת. כשסיימתי, דחפתי את אור לחדר שלה ועל המיטה, לא נישקתי אותה. החלטתי ללכת.
נמאס לי.

טקס הכניסה לאוניברסיטה של אח שלי, טקס יוקרתי ומכובד (בכל זאת, רופאים לעתיד!), עם הרבה שמות גדולים ואנשים מנופחים. אח שלי ממרפק אותי.
"נו, מתי תורך? די להתבטל. אתה בסוף תפספס את החיים שלך!"
בראש עברה לי המחשבה שאני כבר חי את החיים שלי…
הוא המשיך. "אתה לא מבין שגם אני עושה את כל המסלולים היוקרתיים האלו בשביל שאחר כך אני אחיה כמו מלך?!"
טקס סיום וקבלת תואר לרפואה של אח שלי. כולם בטקס מוחאים כפיים בהתלהבות ומריעים למצטיינים.
אמא ואבא יושבים משני הכיוונים שלי.
"אתה רואה?" אמא לחשה לי.
"מה אני רואה?" שאלתי.
"איך הולך טוב לאח שלך! אתה לא רוצה גם?"
"לא במיוחד."
"תעזבי אותו. הילד טיפש, הוא לא יודע מה טוב לו." אבא התערב.
"אח שלו יודע. מחכים לו חיים מזהירים!" אמא התלהבה.
קטעתי את השיחה הזאת והלכתי ללחוץ למצטיין ביתרה את היד, ממנו אני צריך ללמוד, הא?

המשמרת בבלאק נגמרה, ואני נוסע עם האופנוע הבייתה לארוחה רומנטית עם דור, ארוסתי.
את דור פגשתי סתם ככה. סידרתי כמה דברים בבנק והיא חיכתה בתור, בדיוק כמוני. היא שמעה מוזיקה באוזניות גדולות ומגניבות והיה לה מבט מרוחק.
הבטתי בה לכמה שניות, לא היה לי נעים להביט ליותר זמן. העיניים נמשכו להביט בה שוב, והפעם היא החזירה מבט. הסתה מהירה, שוב מבט לכמה שניות, שוב הסתה, שוב מבט, שוב הסתה ושוב מבטים נפגשים.
אחר כך חיכיתי בתור לקופת חולים, והנה גם היא שם. שוב מבטים מצטלבים במבוכה.
אחר הצהריים נפגשנו שוב, הפעם בתור לסופר. היא קנתה אוכל בריאותי. Not my style. שוב מבטים, שוב הסתה, שוב מבטים והנה אני ניגש אלייה. הערס שבתוכי, כן, ההוא מהצבא-יצא.
"אז… אוכל בריאותי?" חייכתי במבוכה.
"כן. יותר טוב לי." היא הייתה מובכת מצידה.
"אני נתקל בך הרבה היום."
"או שאני נתקלת בך."
ישבנו בגג המשקיף לפרדס וציירתי את דור עם צבעים. כל חיוך שנפלט לה, כל טיפת מבוכה, כל טיפת אהבה… הפכה לכתמי צבע שהרכיבו את הפנים שלה. היא זללה לה גרנולה ודעתה הוסחה על ידי קולות המוזיקה הרועמים.
תליתי את הציור הזה בסלון.

ישבנו בארוחת שישי, אני, אמא, אבא ואח שלי.
שתיקה מביכה, אף אחד לא באמת רוצה לדבר.
הרגשתי קצת התנשאות. אחרי חיים שלמים בצל הארטישוק, אח שלי, סוף סוף הוא הפך להיות הצל של עצמו. אף אחד לא הזהיר אותו ש"החיים האמיתיים" והמזהירים… הם קצת בודדים.
הוא סיפר לנו שהוא גר בבית ענק ושנורא כיף לו בבית החולים, אבל בתור רופא בן 40 פלוס, לא כל האחיות אוהבות כשהוא מתחיל איתן ונוגע להן בישבן. הוא מספר שהוא יוצא עם חברים ועושה כיף חיים, פוגש הרבה נשים והרבה טיפוסים מעניינים… אבל השקיות שמתחת לעיניים שלו מדברות בעד עצמן.
בסוף הארוחה הוא אמר לי שהוא מקנא בי. לקח לי קצת זמן להבין למה הוא התכוון…

הקבר של אח שלי הוא מהמכובדים בבית הקברות.
הוא גדול ומבריק, משיש איכותי ועליו תלויים כל הצל"שים והאותות שקיבל לאורך חיו.
זה גם הקבר הכי בודד בבית הקברות. אף אחד לא פוקד אותו.
ניקיתי את זרי הפרחים המיובשים ושפכתי על הקבר מים. אנחה. הנחתי על הקבר שלו צעצוע של מטוס קרבי והלכתי משם. עוד אנחה.
החיים עם הארטישוק.

ארטישוק: פרי של שיח הארטישוק. הפרי הוא ניצן פרח שטרם הבשיל, והוא החלק שאוכלים.
הארטישוק מוכר כצמח מאכל יוקרתי ונחשב למעדן.
ובינינו… ארטישוק זה ממש דוחה.