הבלוג שלי-פרק 4 "המשימה" חלק ב'

אך, לפני שהספקנו לעשות אפילו צעד אחד,
אימא שלי אמרה: "אולי תישארו לאכול? הבאתי כריכים טעימים!"
"כריכים?!" אמר רמי ועיניו יצאו מחוריהן, "כן, כן, כן, כן!" הוא קרא.
"אוקיי, אני רואה שמישהו כאן רעב…" אמרה אימא שלי.
כמה פתטית היא יכולה להיות?!
"אילו כריכים יש?" שאל רמי.
"יש שתי אפשרויות. כריך עם אבוקדו, או עם טונה." ענתה אימא שלי.
"אממ… בעצם, אני כבר לא רעב." אמר רמי.
"אבל, אני דווקא אשמח לכריך אבוקדו!" אמר אלעד.
כמה מוזר הוא יכול להיות?!
אחרי שאלעד גמר לאכול את הכריך יצאנו לדרך. כשהגענו למקום מאחורי הגן שבו לא רואים אותנו, חילקתי לכולם את המפות, רמי חילק לכולם את החטיפים, אלעד חילק לכולם את הפנסים, שירי חילקה לכולם את מכשירי הקשר
ואמרה: "רק, שמישהו יסביר לי איך מדליקים אותם…"
אלעד הראה לשירי איך מדליקים אותם, ולאחר מכן קבענו מס' חוקים:
1. לעולם לא לאבד את הציוד (אלעד המציא).
2. לא לאכול את החטיפים ישר בתחילת הדרך (רמי המציא).
3. לא לכבות את מכשירי הקשר עד לסיום המבצע (אני המצאתי).
4. להשתדל לא ללכלך את הבגדים (שירי המציאה).
5. כל הזמן ללכת ישר (כולנו המצאנו).
לאחר מכן, יצאנו לדרך. כל אחד בדרך שלו.
התחלתי ללכת, אבל פחדתי להיות לבד ביער הגדול הזה.
לפתע, קרא לנו אלעד במכשיר הקשר:"בדיקה, בדיקה, מישהו שומע?"
"שומעת." עניתי.
"שומעת." ענתה שירי.
"שומע." ענה רמי.
המשכתי ללכת, הרוח נשבה והעלים נשרו מהעצים. מעולם לא היה כזה שקט בסביבתי. תמיד קרה שקייטי בכתה, שרייני שמעה שירים בווליום גבוה, או שבאו אליי שירי, אלעד ורמי. אף פעם לא היה שקט כל כך.
"אהההה!" צעקה שירי במכשיר הקשר.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה.
עד שסוף סוף היה לי שקט…
"יש פה מלא מלים! איכס!" קראה שירי.
גיחכתי ואמרתי: "זה כל הסיפור?"
"זה לא מצחיק!" קראה שירי, "זה מגעיל!"
"מה עכשיו?" שאל אלעד.
"לא סיפור גדול," עניתי, "שירי מותקפת בידי נמלים!"
"אילו סוג נמלים אלה?" שאל אלעד בטון מתעניין.
"הן שחורות, מגעילות, ומטפסות עליי!" ענתה שירי.
"מזה חששתי." אמר אלעד.
"ממה חששת?" שאלה שירי.
"אלה הן נמלים שחורות מצויות." ענה אלעד.
"מה הן עושות?" שאלה שירי בחשש.
"מטפסות עלייך בזמן שאני… עובד עלייך!" צחק אלעד.
"זה לא היה מצחיק!" אמרה שירי בטון נעלב.
מלכת הדרמה.
"איפה אתם על המפה?" שאלתי.
"מה זאת אמרת?" שאלה שירי, "הייתי אמורה לעקוב אחריי במפה?"
"כן!" ענה אלעד.
"את לא יודעת איפה את?!" שאלתי בבהלה.
"אוי." אמרה שירי בלחץ.
"אל תדאגו," אמר אלעד, "כשתרצי לחזור, פשוט תתקדמי בכיוון ההפוך!"
המשכתי ללכת, ופתאום ניצב מולי בית עץ ישן.
"אתם לא מאמינים מה ראיתי!" אמרתי במכשיר הקשר.
"מה ראית?" שאלו אותי כולם.
אך, משום מה לא יכולתי לענות, אני לא זוכרת למה…