הבעיה של הפתרון//נכתב בחצות

הגשם החל להתגבר דקות ספורות לפני שנכנס אל הבר, בכל זאת, דצמבר. המאבטח לא טרח להרים את עיניו מהאייפון שבידיו ולבדוק את הנכנס. מחבלים מתאבדים לא יכנסו לבר ביום שלישי בערב, ובמיוחד אל הבר הזה, השומם כמעט תמיד, זה לא רווחי. הוא התיישב במקומו הקבוע, חיכה שהברמנית תפנה אליו, ונהנה מהחום של החדר.
"במה אפשר לעזור?" אמרה בקולה הפלרטטני והמעצבן. מרפקיה הונחו על השיש, חושפות יותר ממה שכבר היה חשוף מתחת לחולצתה. עיניה היו נעוצות בעיניו, שהיו עמוקות מאוד, כמו תהום אינסופית, למרות שהיה משהו בתווי פניו שהביע קצת בלבול, חשש ואפילו קצת אטימות, מה שגרם לתהומות בעיניו להראות כאילו נחסמו בבוץ, וכאילו הוא מחפש מישהו שיחפור ויתאמץ כדי לגלות את האוצר השרוי בליבו.
הוא הביא לה שטר של 100 שקלים מכיס חליפתו, "כל השוטים של וודקה שאפשר לקחת בכסף הזה." אמר, קולו צרוד מעט, עייף הרבה. "את השאר תשמרי לעצמך, אולי תקני לך מכנס. שיהיה לך חם, חורף." הברמנית גלגלה את עיניה, ומתחה מעט את המכנסון שלבשה.
היא הסתובבה ועמדה על קצות אצבעותיה כדי להחזיק בבקבוק הוודקה, חולצתה התרוממה מעט גם כן, חושפת את קעקוע הפרפרים על גבה. היא הניחה 5 כוסיות על השולחן, ומזגה לתוכן את הנוזל השקוף והחריף. "תקרא לי אם תצטרך משהו בנוסף," חייכה במתיקות שגרמה לו לרצות להקיא אף יותר משרצה.
הוא לקח שוט, ויישב כך כמה דקות, בוהה בקיר הבקבוקים שמולו. ועוד שוט, הנוזל צרב את גרונו, וחשב על הכאב בחיים הדפוקים האלה שלו, ועל הכאב של כל השתויים המסכנים האלה בבר הקטן והמסריח הזה. הוא ליטף את זיפיו לכמה שניות, נזכר בשני ילדיו שלא ראה כבר שנה, כי גרושתו מתעקשת שהוא השפעה לרעה בשביל הילדים הרכים עם חיוכי המלאכים שיצרו שניהם, ולקח עוד שוט. האלכוהול החל להשפיע מעט, הוא הרגיש, כי הוא ראה צבעים שהם די שונים מצבעי האבל ששורים בחייו. את השוט הרביעי והחמישי הוא לקח במכה. זו מין מסורת מוזרה שיש לו, בתקווה שהוא ימות במהירות אך ללא ייסורים, כי חייו כבר מלאים בכאלו.
הוא יצא מהבר, הגשם כבר האט, אבל הרוח לא פסקה. אמנם הרצון שלו למות חזק, אך לא רצה להרוג מסכנים אחרים, אז הוא חיכה עשרים דקות על שפת הכביש, עד שמונית אספה אותו. בכיסו היה את סכום הנסיעה בדיוק, ושני זוגות של מפתחות לדירתו הקטנה והעמומה, אחד שבו הוא באמת משתמש, והשני למקרה שישכח את הראשון, כי זה כבר קרה לו, והוא התעורר בבוקר עם כאבי ראש עצומים ושכוב בקיא של עצמו באמצע הרחוב.
אז הוא נכנס אל ביתו, חולץ את נעליו והולך לישון, כדי להתעורר לבוקר של כאב יותר גרוע מהכאב של היום הקודם, ולמחשבות על העולם שבו יכל לחיות, אם לא היה שותה קצת יותר.