הדברים שפחדתי לומר

אני לא רוצה שאף אחת תתקרב אליך.
אני לא רוצה שתעזוב אותי.
אני תלותית.
אני רוצה להמשיך הלאה.
אבל אני רוצה לחזור אחורה.
אני רוצה לרצות לצאת, להנות עד שאתעלף מעייפות.
אבל אני רק רוצה לשכב במיטה ולבכות, ואולי גם לצרוח מתחושת חוסר אונים.
הלב שלי מתכווץ הלילה,
וידעתי שמתישהו זה יגיע.
אבל כל פעם מחדש – אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
זה כמו סיוט שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. ואין לך שליטה על זה.
מה עושים בתוך סיוט? איך נותנים לו לעבור?
ולמה לתשובות לוקח כל כך הרבה זמן להגיע?
למה כשסובלים הזמן מרגיש נצח?
אני רוצה לא לכעוס על עצמי על שבחרתי לא לצאת היום.
כי אני עייפה. כי אני אחרי עבודה. (וכל הכבוד לי שאני עובדת). כי אני לא רוצה להיגרר עד שש בבוקר ולהיות תלויה במי שאני חוזרת איתה, והאמת? כי אמא שלי דפקה ברז. וזה גורם לי להרגיש חוסר ביטחון פתאום.
אני תלויה באמא שלי ואני לא אוהבת את זה.
אבל לכעוס על עצמי זה הכי גרוע בעולם.
אני תלויה באמא שלי.
אני מתגעגעת לאקס שלי תוך כדי שאני מרגישה הקלה על זה שאנחנו לא ביחד.
אני מתה מקנאה על שטויות, ופוחדת שתהיה לו מישהי אחרת.
כועסת עליו כי הוא מדבר עם בנות אחרות בזמן שאני באמת רוצה שיהיה לו טוב.
אלוהים, למה אני תלותית כל כך?
אני שוב כועסת על אנשים. הם נראים לי מגעילים למרות שאני צריכה אותם.
אני מרגישה שאני רועדת.
ואין לי כוח לספר כשההגעה לתשובה האמתית היא ארוכת טווח כל כך.