הדרך לפסגה

רגליי כבר התחילו לכאוב והרגשתי איך שהרוח חודרת אל עצמותיי ומקפיאה אותן, הרגשתי איך שאני עומדת עוד רגע להתמוטט ולהיכנע. נשמתי כמה נשימות עמוקות, יש לי מטרה ואשיג אותה, אני לא אוותר. בחיים, כשאתה מוותר על משהו חשוב, אתה מוותר על עצמך.
החלטתי שאעשה הכל כדי לנצח, לא משנה מה אצטרך לאבד בדרך.
הנה, הנה ההר, עכשיו נשאר רק להגיע לפסגה, זה אולי נשמע קל, אבל זה ממש לא.
בעודי מתנשפת וזיעה קרירה בעורי, אני מטפסת על ההר, וקולות נשמעים בראשי 'תוותרי, זה לא בשבילך, את חלשה…' הרגשתי שעוד רגע אני עוזבת ונופלת, ובעצם מוותרת על עצמי,
לא היה לי כוח יותר. 'את תעשי את זה, את עברת הכל, רק נשאר לך להגיע לפסגה, זהו' פתאום נשמע קול נוסף בראשי, חשבתי לוותר, להרים ידיים, אך במקום זאת, הרמתי את הראש. אני מטפסת ונראה כאילו זה לא יגמר לעולם, כאילו אין סוף להר הזה. זה היה הר שכולו אבנים קרות וקשות, אבנים שלוחשות לך 'תיפול, תיכשל…'
הבטתי למעלה, לבדוק כמה עוד נשאר לי לסבול, ראיתי אותה, זו הייתה הפסגה, נקודת הסיום, הניצחון, דמעות התמלאו בעיני.
עוד כמה צעדים, עוד קצת זיעה וכאב, ואהיה שם, כולם יריעו לכבודי.
נשארו לי עוד כמה צעדים אחרונים לסיום, הרגשתי איך גופי מתחמם וחיוך עולה על פניי,
לא עניין אותי שהייתי מלאה זיעה מסריחה, ושבגדיי נקרעו, העיקר שאני עומדת לסיים את זה כבר. פתאום קול חזק ומרעיד נשמע, קול שהקפיא אותי והרגשתי שאני עוד רגע נופלת.
זה היה קול רעמים חזק, הבטתי בשמיים, העננים החלו להחליף צבעם לאפור, וטיפות קטנות של גשם החלו לטפטף על פני, צרחתי צעקה נוראית, והתחלתי לבכות. למה? למה דווקא עכשיו? הגשם החל להתגבר וברקים הופיעו, האבנים נרטבו, ונהיו חלקלקות כל כך, לא יכולתי לעמוד ולהחזיק את עצמי. החלקתי ונפלתי, התגלגלתי עד ששוב הגעתי לנקודת ההתחלה, אחרי שעברתי את כל הדרך הקשה, הסבל והכאב הנורא.
עכשיו אני כאן, שוב, צריכה להתחיל הכל מהתחלה, כולי מכוסה בבוץ ושריטות מלאות דם נמצאו בגופי. בכיתי, בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם, זו הייתה אכזבה.
'אמרתי לך לוותר, חבל שלא הקשבת לי, לא רק שלא ניצחת, אלא גם נפצעת והתלכלכת…'
הקול שוב נשמע בראשי, זה היה קול שתמיד רצה להוריד אותי למטה, ולגרום לי להיכנע, הקול לא היה אמור לנצח, בסרטים הוא תמיד מפסיד, בסיפורים תמיד יש סוף טוב, אך כנראה שהפעם הוא צדק, הקול הזה ניצח במקרה שלי.
'אל תוותרי, מה חשבת? שהכול ילך טוב ומהר? בדרך להצלחה צריך לסבול ולהתאמץ, קומי! קומי!!' שמעתי את הקול הנוסף, הקול שתמיד עודד ונתן לי להרגיש ביטחון, נשארה בי טיפת תקווה, אך זה היה קשה כל כך.
ניגבתי את הדמעות בעודי שוכבת על האדמה הלחה, הבטתי בשמיים, הגשם הפסיק, ובין שני עננים גדולים ואפורים, הציצה לה השמש, היא האירה את פניי ויבשה אותי.
נרגעתי קצת וראיתי שקשת גדולה ויפה מופיעה במרום, חיוך עלה על פניי, זה היה סימן, אני אתן לעצמי הזדמנות נוספת ואחרונה.
קמתי, התנערתי מעט, לקחתי כמה נשימות, הבטתי בהר הגבוה והעצום שהיה מולי, והחלתי לטפס. 'מה את עושה? את רוצה למות? תרדי ותעזבי, את לא תצליחי…' שוב שמעתי את הקול הזה, שניסה להכשיל אותי, לא הקשבתי לו, הוא לא הצליח להוריד אותי, להפך, נהייתי יותר ויותר נחושה, רציתי להוכיח לעצמי ולכולם כמה אני חזקה ואמיצה.
שוב הפסגה נראתה, והפעם לא התלהבתי ושמחתי, הייתי רצינית והמשכתי בדרכי, ידעתי שהכול יכול להשתבש ברגע, ואין למה לשמוח עד שלא אגיע לנקודת הסיום.
אחרי שעה שלמה וכואבת, הגעתי לפסגה, נדמה היה שזה חלום, כולם היו שם, הריעו לכבודי ושמחו בשבילי, ואני? אני הייתי מאושרת, הבנתי שאני חזקה ויכולה הכל, הכל אפשרי, הייתי מלאת ביטחון והרגשתי איך שאני מתמלאת בגאווה ואושר, ניצחתי את עצמי.