הוא היה בן 17

הוא הסתכל ימינה ושמאלה והחל לחצות את הכביש, הוא היה לבוש בחולצה אדומה, ומכנס ג׳ינס קרוע, הוא הלך אל עבר הפארק בו נערך פיקניק לקראת יום הולדתו, רק שהוא לא ידע זאת, הוא חשב שהוא הולך לפגוש את חברו וללכת לקניון בשביל לקנות את הדיסק החדש של מארון פייב.
״זהירות ילד!״ הוא שמע צעקה, ואז רוכב אופנוע שיכור התנגש בו.
הרוכב לא ידע ששתיית כוס בירה עם חבריו תוביל לתאונה. הוא ידע שכוס בירה אחת לא תסיים את הערב, אבל לא ידע שהיא תסיים חיים.
הוריו של הנער, חיכו לו בפארק.
״אולי הוא סתם מתעכב״ אמר אביו לאימו.
״הוא ילד דייקן מאוד, אתה מכיר אותו. בוודאי קרה לו משהו.״ אמרה.
לפתע הטלפון צלצל.
״הלו?״ ענתה אימו בהפתעה. כל מי שיכל להתקשר אליה, מלבד בנה, נמצא כאן.
״ גברת מקלארנס?״ שאלה אחת מהאחיות הרבות בבית החולים שהוטל עליה להתקשר לאם הנער שעתה הגיע אליהם.
״כן?!״ ענתה בחשש.
״את האדם שרשום אצלינו להתקשר אליו במקרה שטוד מקלארנס יפגע אי פעם.״ יותר מזה לא שמעה אימו. היא הפילה את המכשיר המקולל שביסר לה שבנה נפצע אל הרצפה.
בעלה רץ להביא לה כוס מים משולחן הפיקניק שהיה כשני מטר מהם, וחברו של טוד הרים את הטלפון.
״סליחה? אפשר לדעת מה קרה?״ שאל כי הבין שמה שגרם לאימו של חברו הטוב להיות בהלם רב כל כך, כנראה קשור בחברו.
בתוך דקות ספורות כל האנשים שבאו לפיקניק, כולל סבתו הזקנה של טוד, נסעו לבית החולים ושם נפרדו באכזבה מגופת בנם הפגועה.
הוא היה בן שבע עשרה בדיוק.
הוא היה בן שבע עשרה,
הוא היה בן שבע עשרה,
הוא היה בן שבע עשרה…
והפסיק להיות.