הומו זה לא קללה
כשהם שמעו על ההחלטה שלי, על היציאה מהארון, הם עשו פרצוף. לא פרצוף נגעל, אלא פרצוף של… פרצוף מובך. הם צחקקו להם אחד בין השני ויכולתי להישבע פשוט שהם מרכלים עלי. כן, מול העיניים שלי. במשך לפחות חמישה חודשים, הם היו שמים לי פתקים בארונית. בחלקם היו ציורים שציירו בזמן שיעורים, ציורים של… אתם יודעים מה. בחלק מהפתקים, היו תמונות מודפסות של בנות בעירום ועל גב הפתק נכתב "עושה לך את זה?" היו המון פתקים שהם שלחו לי. את כולם זרקתי לפח. עד כמה מרושעים יכולים להיות ילדים בני 16? זה בלתי נתפס. הם היו מתרחקים ממני. הם המציאו חיידקים על שמי. הם המציאו עלי שמועות. הם המציאו סיפורים. מה בעצם הם לא המציאו?! הכל היה כדי לרדת עלי. לרדת על מי שאני. על מה שאני.
השיא היה באפטר פארטי של מסיבת הסיום. היינו כל הכיתה במועדון, לא היו לי חברים יותר. כולם התרחקו ממני, לא היה מי שיגן עלי.
ליטל, הילדה שנחשבת בעיקרון ל"מקובלת" בכיתה, התקרבה אלי והתחילה לדבר. בהתחלה לא הבנתי, אם היא מדברת אלי, או שיש אדם מאחורי. היא דיברה אלי. היו לה שני משקאות ביד, היא הגישה לי אחד. סירבתי בנימוס, משהו שם נראה לי מסריח… בין כל הרעש והטרנס החזק שנשמע ברקע יכולתי לשמוע אותה צועקת "אז מה קורה? שנים שלא דיברנו!". כשליטל עוד הייתה נחמדה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי. סתם שתדעו. "טוב", עניתי לה בחזרה. היא צחקקה את הצחוק המזויף שלה וחייכה אלי. היא הניחה את המשקה על השולחן והמשיכה בשיחה. "תראי את הנעליים החדשות שקניתי! מקסטרו!" היא לא יכלה להישמע יותר פרחה מזה. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, עד שלבסוף נעצרה על הנעליים שלי. נעלי נייק רגילות ושטוחות. היא שוב צחקה את הצחוק המזויף. ואז, בום. חד וחלק. היא נפלה עלי. פשוט נפלה. היא לא זזה בכלל, כאילו שעשתה את זה בכוונה. היא התיישרה מיד והחלה לצעוק "יא לסבית! מה את נוגעת לי בחזה! לא רוצה לראות אותך יותר יא לסבית מזדיינת!" מעגל גדול של ילדים הקיף אותנו והמוזיקה נעצרה. הייתי המומה, בשוק. לא האמנתי שהיא עשתה את זה.
חבורה גדולה של ילדים החלה לתקוף אותי "יא לסבית! מה את אונסת אותה?!" "יא לסבית מטומטמת". ואני? אני רק עמדתי שם בפה פעור ושתקתי, כאילו איבדתי את היכולת לזוז. גופי רעד וזיעה קרה כיסתה את מצחי. המומה. עמדתי שם המומה. דמעות חמות החלו לזלוג לי מהעיניים. גופי רעד ולבסוף, כשחזרה לי התחושה לעצמות, גם זזתי. זזתי הביתה. טוב, לא בדיוק הביתה. יצאתי מהמסיבה החוצה. אל כיוון תחנת האוטובוס הקרובה. חיכיתי וחיכיתי שם, שעות. או לפחות ככה זה הרגיש. האוויר היה לח ויכולתי לחוש את טעם המלח שבפי. רציתי הביתה, רציתי לברוח מבית הספר הזה, רציתי לברוח מהעולם הזה, רציתי… רציתי למות. לפתע שורה של ילדים הגיעה בריצה אל התחנה בצעקות "הנה היא! הנה היא!" הם התחילו לידות לעברי אבנים. אבנים כבדות וקשיחות. כמה מהאבנים פגעו לי בראש, וכמה בבטן, אך כל אבן ואבן כאבה בדיוק אותו דבר מלבד אבן אחת, שפגעה לי בעין ימין. התחלתי לבכות, ניסיתי להתגונן, אך לא היה מנוס. איבדתי תחושה. התעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בבית החולים ואימא ישבה לידי. בוכה. ניסיתי להסתכל עליה טוב יותר, אך הראייה שלי, לא הייתה במיטבה. שאלתי את אמא "מה קרה לי?" אך הבכי שלה רק גבר. בקול חנוק בקושי הצליחה להוציא את המילים מהפה "יפה שלי, את… את התעוורת בעין ימין".
הומו/לסבית זה לא קללה.
הומופוב, זה כן.
תגובות (17)
כל כך נכון.
בהתחלה חשבתי שדיברת על בן. הומו קוראים לבן, לא לבת.
ותשתדלי לרדת שורה כשאת מתחילה ציטוט.
אבל חוץ מזה, אהבתי את הסיפור מאוד.
גם אני בהתחלה חשבתי שדיברת על בן. האמת חשבתי שזה סיפור אמיתי שקרה לך, אבל נרגעתי כשאמרת שזה מפרי הדמיון שלך.
את צודקת, הומו/לסבית זה לא קללה. להפך, אני מעריכה אנשים כאלה.
הכתיבה שלך ממש יפה, הרגשתי את הכאב של אותה הילדה… :/
רציתי לבכות עם האמא. כל כך נכון. דיי כבר להיות הומופובים. אפילו השם הוא טעות מגעילה. הם לא מפחדים מהומואים ולסביות, הם שונאים אותם על היותם מי שהם, הם גזענים, וזה כל כך נוראי.
אבל.. הכול עניין של חינוך, ושל רמת החמלה וההבנה של אדם כלפי מישהו. אני אגיד לך את האמת, עד לפני שנה בערך חשבתי שהומואים ולסביות זה.. לא הייתה לי בעיה איתם. לא היה לי אכפת שיהיו מי שהם. אבל ברמה העקרונית, זה גרם לי להרגיש גועל. ואז חברה שלי, התחילה לשכנע אותי ששיפ גייז הוא חמוד, ובסוף נכנעתי לכך שזה חמוד והרגשתי פחות ופחות את הגועל שהרגשתי בהתחלה, עד שזה נעלם. ואני אגיד את האמת- אני אהבתי את השיפ הזה בגלל שהם נראו לי מתאימים מבחינת אופי. לא התייחסתי למין. וזה עזר לי להיפתח גם לבני אדם. מעולם לא הייתי הומופובית, אבל מעולם לא בדיוק חיבבתי את האנשים האלה. עכשיו זה שונה. וצריך לדעת לדבר עם בנאדם.. לרכך אותו.. להסביר לו.. לא תמיד צעקות והאשמות וקללות פותרים את הבעיה.
אני כל כך מסכימה איתך.
מסכימה בהחלט עם מור ^
זה פשוט נכון.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אנשים אומרים שהשואה היא הדבר הנוראי ביותר, כשהדבר הנוראי ביותר קורה לאנשים 'שונים' כל יום מחדש.
אפילו שזה הכל מפרי הדימיון שלך, זה נראה לי כל כך אמיתי ולרגע פחדתי שזה קרה לך.
תודה לכולם, אני ממש שמחה שיש אנשים שמבינים שהומו/ לסבית זה לא קללה.
USER, להבאה אני ארד שורה :)
אני עדיין מאוד אוהבת את הסיפור!
טוב, האמת שאני מפרידה ביו הדעה שלי כאדם אישי וכחלק מחברה.
אני מאמינה בהומואים ובכך שהם באמת נמשכים למין השני, אך רק עם הדבר אומת בגיל עשרים, בגלל שנתנו המון לגיטימציה לנושא, נראה כי הוא מושך אליו הרבה נוער שלא רוצה להתמודג עם המין השני,מפתח דחייה ומאמין כי הבחירה במין שלו היא הקלה והצודקת.
אז על כל העניין הפומבי אני מתרעמת בלי .
באופן אישי אני רואה בהומים יופי והרבה תשוקה שמוצאת חן בעייני, וגורמת לי הנאה לדבר, לקרוא. ולראות סרטים.
אך כאדם הנמצא בתוך חברה אני מסרבת להאמין שאי אפשר להתמודד עם זה, בעייני זה כמו להתמודד עם מידת הכעס, יש אנשים שיש להם חולשות ולא צריך לפגוע בהם אך ממש לא צריך להגיד להם כל הכבוד, נעשה מצעד, שכולם יראו שזה בסדר,
אז זה לא בסדר, וההשלמה הזאת עם החולשות היא דבר נורא.
אני מכבדת את הדעה שלך ואני חושבת אפילו שהיא קצת נכונה. זאת אומרת, אנשים שהחליטו לצאת מהארון כנראה שהייתה להם סיבה… אולי באמת הייתה דחייה מהמין השני אבל אולי גם לא… המצעדים שעושים לכבודם הם מצעדים למודעות, מצעדים שמראים שאכפת לנו מהקהילה הגאה.
אני חושבת גם, שהם לא משלימים עם החולשות שלהם, אלא להפך, הם בטוחים ולא מתביישים בעצמם ובמי שהם.
את כותבת כל כך יפה.
שמתי לב שאת בדרך כלל מסיימת סיפורים באופן טרגי ונורא, אולי תנסי סוף שמח קצת?
תודה רבה, ואני אנסה בפעם הבאה :)
המסר שהעברת כל כך נכון….
זה כזה עצוב שאנשים ככה מתנהגים לכאלה שיש להם נטיות מיניות אחרות…
רק כשהגעתי לחלק שבסוף (הערות וכאלה..) הבנתי שזה לא אמיתי *-*
אגב, הכתיבה שלך ממש טובה !
וואו! סיפור מדהים! אין מילים.
ואו אני רוצה להגיד לך שהסיפור שלך נגע בליבי וזה רק מראה שצריך להגביר את המודעות על כך ושהומו/לסבית זה לא קללה גאה בך !
תודה רבה, אני שמחה שאתם אוהבים את הכתיבה שלי ושהצלחתי להעביר את המסר בסיפור :)