הזדהות עם מלחמה.
אני יושבת מול המחשב, המזגן מכובה.
ואני רועדת.
הבטן מתהפכת, נשימתי נהפכת מהירה.
הכאב הבלתי מוסבר של הזדהות.
הזדהות. מילה קטנה עם משמעות עצומה.
אני מזדהה לבומים, אני מזדהה ללחץ, אני מזדהה לאזעקות.
אני מזדהה למלחמה.
וזה מצחיק אותי, כי אני עוד לא בת 15, למה אני צריכה להרגיש הזדהות כזאת?
על בשרי?
למה אני יודעת שזאת לא פעם ראשונה ואו אחרונה שהמצב הזה יהיה ככה?
למה שאני צריכה ללכת להתקלח ולפחד שאולי יקרא לי מה שקורא בדרום ובמרכז. אזעקות ובומים ולחץ ומלחמה.
למה המצב הזה נראה לי כבר רגיל?
זה עצוב, לא כך?
טוב, מה נשאר לי לעשות חוץ מלהזדהות? כי להמשיך בחיים זה לא פתרון כי הידיעה המרגיזה הזאת שאת לא יודעת, שיש לך חוסר מודעות שהמצב יכול להשתנות בשניות.
כי אמרו שזה לא יגע למרכז, וזה הגיע. אז למה שזה לא יגיע גם אלי?
הפחד הזה. הפחד לחיות כל כך מוכר לי..
תגובות (0)