הזמן שלא נגמר.

המובן מאליו. הדברים שאנחנו שמים לב להם. ומבינים אותם בלי מילים. התחושה. ההרגשה. האווירה. הכול. ניתן לקריאה. לא תמיד צריך מילים. כי לפעמים אפשר להבין. בצורות שונות. אבל לא כולם יודעים את המובן מאליו. לא כולם קולטים. או שמים לב. או מרגישים. או קוראים את האווירה. המעשים שהאחר עושה. ניתנים לקריאה. כל העולם. ניתן לקריאה. אילו רק נשים לב. כי להגיד "אני לא מבין" זה או שאנחנו לא שמים לב מספיק. או שאנחנו לא חזקים מספיק. או שאנחנו בורחים. אנחנו משקרים לעצמנו ואומרים. "אני לא מבין" אבל הכול ניתן לקריאה. אם אתה לא מצליח לקרוא משהו זה בגלל שאתה לא מתרכז מספיק. כל דבר אפשר להשיג. כל דלת היא פתוחה. ישר מההתחלה הכול פתוח. הצבע של השיער שלנו. הסוג דם שלנו. גודל האף שלנו. גודל הראש שלנו. הטעם שלנו בבגדים. הדברים שאנחנו אוהבים. הכול מההתחלה הוא כלום. פתוח לכול. ריק מכל ידע. אבל ככל שאנחנו חיים אנחנו לומדים. מגלים. ובונים את עצמנו. בונים מעצמנו את מי שאנחנו. לאט לאט עם החוויות והזיכרונות. העצב והשמחה. הכעס והדיכאון. האהבה. כל דבר קטן משתנה. כל דבר קטן בכל שניה ורגע משתנים. ולאט לאט אנחנו בונים את עצמנו. את מי שאנחנו באמת. ואת מה שאנחנו אוהבים. ומה שאנחנו שונאים. את צורת החיים שלנו. את העבודה שלנו. את האנשים שאנחנו מדברים איתם. כולם משתנים. גם הם משתנים בעצמם או משתנים על ידינו. השעון ימשיך לזוז. והזמן לעולם לא יעצור. עד שהזמן יגיע למוות. הכול משתנה בכל רגע ורגע. התקופות והזיכרונות. גם אם מתחרטים אין מה לעשות לגבי העבר. לעולם אי אפשר ללכת אחורה. אתה יכול לעצור אבל אתה לעולם לא יכול ללכת אחורה. אתה לא יכול להסתובב. כי מה שהיה היה. והזיכרונות שהיו נשארים. גם אם היו זיכרונות עצובים עם בחירות שהתחרטת עליהם. אי אפשר לחזור אחורה. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות כדי לגבור על החרטה. זה להמשיך הלאה. וללמוד מהלקח. השיעורים שאנחנו לומדים כל יום. מכל טעות. אני לא אומר לך לא להתחרט. כי זה חלק מהחיים. להתחרט. אבל תלמד מהלקח. שתוכל לגבור על החרטה. תמשיך קדימה. גם אם עשית דבר רע. תמשיך קדימה. כי אם תעצור עכשיו זה לא יעזור לך בשום דבר. הזמן שנעצר רק יביא סבל. אבל מי אני שתגיד לך להמשיך הלאה. כי אני בעצמי תקועה בזמן. עושה את אותו הדבר כל יום. לא מחליטה החלטות. בורחת. נשארת קפואה במקום. כשהעולם סביבי ממשיך לזוז. הזמן שלי תקוע. והאנשים שנלחמים בשבילי. כי הם רוצים רק את הטוב בשבילי. האם זה הדבר הטוב שלי?. המחשבות שלי מסתחררות ואני רק רוצה לברוח. למה שלמישהו יהיה אכפת ממני?. אני בכלל לא מבינה את עצמי. אני לא יודעת מה אני רוצה לאכול עכשיו. אני בכלל לא יודעת מה טוב בשבילי. ואף אחד אחר לא יכול לדעת מה טוב בשבילי. אין בי שום דבר טוב. אני רק עוצרת את הזמן שלי. ממציאה שקרים. מהססת. לא בוטחת בעצמי. לא בוטחת בשום דבר. אני לא בוטחת בעולם. אני רק בוטחת בעולם אחד. שהוא העולם שלי. הסיפורים הציורים השירים. המשחקים. אבל העולם הזה כבר מגיע לסוף. הסיפורים אותו הדבר. שום דבר לא שונה. ואין משהו מיוחד. השירים רק חוזרים על עצמם. המשחקים משעממים. הציורים רק מוציאים ממני כוח. והדמיון שמגיע לגבולות. העולם מתפרק והמציאות דופקת על הדלת ומזכירה לי שאני חיה בעולם שהוא לא אמיתי. "אם היית יכולה להיות בבית ספר שהוא יהיה בדיוק כמו שאת רוצה איך הוא יהיה?" אני לא יודעת. השאלות מסתחררות אך התשובה לא נמצאית בשום מקום. למה הפחד למה החרטה. למה אני תקועה. הרגליים לא זזות. והגוף שלי רק קפוא. מה אני באמת רוצה. מה אני עושה. למה אני עושה את זה. האם זה באמת מה שאני חושבת? היסוס בכל מקום. הביטחון העצמי שלי לא נמצא בשום מקום. הביטחון שלי במציאות ובאני שנמצאית במציאות נעלם. הפחד משתלט אך המקום שלי לא נמצא בשום מקום. איפה אני? אני כבר לא יודעת. אני רק רוצה שיצילו אותי. אני לא מרגישה כלום. סימני שאלה בכל מקום. כל דבר שאני חושבת מסתיים עם סימן שאלה. אני כבר לא יודעת כלום. אין לי מושג מי אני. ואני אבודה בתוך החשכה של העולם שיצרתי לעצמי. הדמיון. המשחקים. הסיפורים. השירים. הציורים. הכול מתנפץ לרסיסים. "אוף הכול כל כך משעמם" המחשבה הזאת רק נמצאית במוחי. הכול נהיה משעמם. כל מה שאני עושה זה להיות בבית בלי כלום. אני רק בעולם האשליה שלי. לא שמה לב לימים או לתאריכים. אני כבר לא בטוחה שאני מרגישה משהו. אני כבר לא מבינה את הסיבות שלי או מה אני עושה. מה אני צריכה לעשות. כל מה שבליבי ובמחשבותיי זה ספקות וחוסר ביטחון עצמי. ופחד. אני נהיית ריקה מבפנים. אף אחד לא מצליח להציל אותי. אף אחד לא מצליח להבין. אפילו אני לא מבינה. אני פשוט כבר לא מבינה כלום. הפחד האשליות החוסר ביטחון עצמי. הכול רודף אותי. וכבר לא אכפת לי. לא אכפת לי. אני רק רוצה לחיות באשליה שלי. "האם זה באמת מה שאני רוצה?" והשאלה שוב נכנסת לראשי. ואפילו הדמעות כבר לא טורחות לצאת החוצה. כי הלב שלי התרוקן כל כך. שכבר לא אכפת לי. שאני ריקה. ולא מרגישה כלום. "זה לא נכון?" כל מחשבה רק מסתיימת בסימן שאלה. שוב. למה אני לא בטוחה בשום דבר שאני אומרת. האם אני סתם מנסה למשוך תשומת לב? "לא…?" אבל אני כבר לא יודעת. והדמעות פשוט לא יוצאות. אני שוב כלואה. בעולם משלי. "מה קורה לי?" הלב הריק. המחשבות מלאות השאלות. בסיפורים. ברגעים האלה הוא מגיע. זה שיציל אותי. וימלא את הלב שלי. אבל אני כבר יודעת שדבר כזה לעולם לא יקרה. כי הוא לא קיים. אני לא חיה בסיפורים. המציאות כואבת יותר. ובודדה יותר. "בודדה?" כן אני בודדה. אני עצובה. אני רוצה להיות עם מישהו אבל כולם עסוקים. אף אחד לא צריך אותי "אני לא זקוקה?" לא. אף אחד לא צריך אותי. ולאף אחד לא אכפת ממני. "זה לא נכון…?" אילו רק סימני השאלות היו נעלמים. אילו רק הייתי בטוחה במי שאני. ובמה שסביבי. מהו שקר ומהו אמת. אני רק חושבת וחושבת. מנסה לפתור את הבעיה בליבי. ולא שמה לב. שהעולם סביבי ממשיך לנוע. ואני תקועה. מאחור. נשארתי מאחור. ואף אחד לא יכול לבוא ולקחת אותי. אף אחד לא יכול לתת לי דחיפה קדימה. כי כולם כבר המשיכו הלאה. והם לא יכולים ללכת אחורה. "האם הוא קיים?" האחד שימלא את ליבי. האחד שילמד אותי לבטוח בעצמי. האחד שיזהה מי אני. "אבל לא אמרת שמה שאת אוהבת ומי שאת באמת. נבנה לאט לאט עם הזמן? עם הזיכרונות? עם החוויות? ועם ההחלטות?" כן. אמרתי את זה. "אמרת את זה?" האם אני באמת אמרתי כזה דבר?. עוד ועוד שאלות. אבל עכשיו אני לא בהתחלה. אני עברתי חוויות שבנו אותי. אבל עכשיו אני לא יודעת…אני אומרת כאלה דברים אבל אני בעצמי..כבר…אילו רק יכולתי. להבין את עצמי. אילו הלב שלי היה מלא. אילו רק הייתי בוטחת בעצמי יותר. אם הייתי רק מפסיקה לשאול שאלות. אם הייתי עושה בלי לחשוב. אילו הייתי מתגברת על הפחד. אילו הדמעות רק היו נופלות. אילו רק הרגליים שלי היו זזות. אילו רק הזמן שלי היה ממשיך לזוז. אילו רק מישהו היה מגיע. רץ אחורה בחזרה אליי. מחייך ונותן לי דחיפה קדימה. אילו רק מישהו היה מבין אותי. אילו רק מישהו היה מגיע אל ליבי. אילו רק הזמן הזה היה יכול להמשיך הלאה. אילו רק יכולתי להרגיש שוב רגשות. אילו רק העיניים הריקות שלי היו מתמלאות. אילו רק הלב הקר שלי יתחמם. אילו רק הייתי מתחילה לעשות משהו. גם אם זה צעד מאוד מאוד קטן. המחשבות האלה מהדהדות בי כל יום. אז למה. למה אני לא עושה כלום? "זוזי. קומי. צאי החוצה. למה את לא עושה את זה?" אני לא יודעת. זה כואב. זה כואב להישאר כאן. אני פוחדת אז אני מתחבאת במקום שאני חושבת שהוא הכי בטוח. הבית. אבל האשליות ממשיכות. מתי יגיע הסוף וההתחלה החדשים לסיפור הזה? אני כבר לא יודעת. כלום. אם יש שם מישהו למעלה. בבקשה. תגשים את משאלתי. ותציל אותי. שמישהו יציל אותי. תשלח לי מישהו שאוכל לבטוח בו. שאלמד לבטוח בו. אני לא בוטחת בשום דבר או אף אחד. אפילו לא ההורים שלי. בבקשה. תשלח לי מישהו שאוכל לבטוח בו. ושייתן לי דחיפה קדימה. בבקשה. כי הפוקר פייס נשאר ולעולם לא נעלם. ואני תקועה בחשכה לבדי. זה כל כך עצוב. זה כל כך כואב. זה כל כך בודד. זה כל כך ריק. בבקשה. תציל אותי.