החורף הזה…. -פרק ניסיון-

שוב, הכול קורה מחדש…

"ליליאנה, תקומי בבקשה! את תאחרי לבית הספר!" אימא שלי צעקה לי מהמטבח בזמן שהיא עובדת על הסנדוויצ'ים שלי ושל אלעד, אחי הישראלי הקטן… בינתיים רובי עבר במסדרון, וכשראה שעדיין לא קמתי איים למשוך אותי מהאוזן, צחקנו כמה דקות וקמתי. יחסית לבעלה השני של אימא שלי הוא… דיי סבבה. מגניב כזה. "טוב… אמממ רוב תבוא לאסוף אותי היום מבית הספר? אני צריכה להגיע לחוג הדרמה מוקדם, יש לנו אודישנים למחזה השנתי ואני הולכת לקבל את התפקיד הראשי – אני בטוחה בזה!" אמרתי לו והוא טפח על כתפי בחיוך. "כשהייתי בגילך גם אני שאפתי לדברים כאלה… ותראי אותי עכשיו! אני התקבלתי לתפקיד הבמאי של הסרט הכי חם בהוליווד! אולי גם את תגיעי להישגים כאלה בעתיד, מי יודע…" הוא אמר וחיבק אותי, הוא "אבא" דיי נחמד…
התלבשתי מהר, הכנסתי את הטלפון שלי, עטוף במגן סיליקון לבן – אפור עם נצנצים, אכלתי את פרוסת הלחם שלי מהר, נפרדתי מאימא ורובי ועליתי עם אלעד להסעה, כמה דקות לאחר שהגענו לתחנת האוטובוס.
בדרך פגשתי את עומר, החברה הכי טובה שלי, התיישבתי לידה ואוריה "פינה" לי את המקום, אוריה ועומר חברים כבר ארבעה חודשים, והם ממש בלתי נפרדים…
דחפתי את אוריה בקושי רב מהמושב והתיישבתי ליד עומר לפני שהוא יתפוס את המקום שהתפנה… "היי עומריקי" אמרתי לה והתחבקנו, היא סיפרה לי קצת על הסופ"ש שהיה לה והחלפנו חוויות בדרך לכיתה, נכנסנו וראינו את החבורה של הבנים, אוריה מיד נשק לעומר על הלחי והצטרף אליהם ב"מגניבות", או איך שלא קוראים לזה אצלם…
התיישבנו במקום שלנו, עומר ליד אוריה ואני ליד נעמה, היא ילדה די שקטה שלא מלשינה אז היא לא מפריעה לי להעביר פתקים עם עומר ואוריה, היא מציירת רוב השיעור… מה יש לה באמת?! מי טרח לשאול? לא ניראה לי שמישו בכלל רוצה לדעת… אבל וואטאבר!
"לי, בואי דקה" אוריה קרא לי, באתי ונעמדתי לידו, ובועז, עדי וגונן בהו בי כאילו אני דוגמנית מאחד מעיתוני החשפנות שהם גוזרים מהם תמונות כל אחרי צהריים ומדביקים על קירות בחדר שלהם… אני אף פעם לא אבין בנים…
"כן מה אורי, מה רצית..?" שאלתי וחייכתי לבועז, אחרכך לגונן ובסוף לעדי, שלושתם נמסו מהחיוך שלי וחייכו בחזרה, כזה שקוף שהם מאוהבים… בדיוק עומר נדחפה באמצע… "לי בואי עכשיו" היא משכה אותי לשולחן שלה ושל אוריה, היא הראתה לי איזה משו שהיא עשתה, עוד אחת מהטבלאות חסרות המשמעות האלה שהיא עושה תמיד… היא ילדה של הזרם, לוקחת כל מה שקורה…
"טוב חכי דקה אוריה קרא לי והבנים" אמרתי "הבנים" והיא ישר שחררה אותי, הלכתי לידם ושוב שאלת מה הם רוצים למען השם… "אמממ בועז רצה לדבר איתך…" גונן פלט וקיבל מרפק מבועז, הוא חייך בהתנצלות ולחש לי "בואי החוצה" באוזן… באתי אחריו לגנים של בית הספר והתיישבנו ביחד על גבעת דשא, עודה רטובה בשכבת טל שלא הספיקה להתייבש ל העלים הירוקים והנינוחים.
"על מה רצית לדבר?" שאלתי, הייתי ממוקדת בעיניו החומות – כהות, הוא הפנט אותי אבל לא יכולתי לעשות את זה… לעצמי… "תקשיבי כבר אמרתי מיליון פעם שאני אוהב אותך, אבל זה לא מה שרציתי… תקשיבי אני יודע הכול. כל מה שרציתי לדעת מכיתה ח' ולא רצית לומר…" הוא אמר ומיד נתקפתי פחד… הוא יודע…
"טוב אין טעם להסתיר… שהשם האמתי שלי זה ליליאנה ולא לי כמו שאמרתי לכולם… ואין טעם להסתיר שגרתי במיאמי עד שאבא שלי מת מאלכוהול וכדי לא להישאר עם הצלקת הזו לכל החיים עברתי עם המשפחה לישראל ואימא שלי התחתנה מחדש עם "אבא" שלי, אבל אני אוהבת אותו ואת אלעד ואת החיים שלי, אז… אין לי כלום להסתיר. כולם ימשיכו לקרוא לי בשם "לי", כולם ימשיכו להיות איתי בקשר… רק… אל תגיד שהתוודיתי בפניך. תגיד שגילית ולא אמרת לי. זה המעט שאני יכולה לבקש ממך אחרי… כל מה שעברתי." אמרתי לו והשפלתי את מבטי, תמונתו של אבי שותה ושוכב עם בחורות אחרות זעזעה אותי אז מחקתי אותה, הוא לא קיים בשבילי מאז שגילית את כ-ל האמת עליו…
"זה… בכלל לא… מה ש…. רציתי לומר…" הוא אמר בשוק, הוא לא הבין, הוא לא ידע את כל זה, הוא דיבר על משו אחר לגמריי!!!!! איזה טיפשה אנייי!!!!
"את…. כל זה קרה לך? אני… תמיד חשבתי שרובי הוא אבא שלך, אלעד הוא אח שלך ונולדת פה… אני ממש מצטער… לא ידעתי." הוא אמר והרכין את ראשו לאות הזדהות עם רגשותיי, אני לא מאמינה שחשפתי בפניו את כל זה! "טוב…. מה שחשוב זה שלא תאמר לאף אחד, חוץ מעומר שכבר יודעת…. אתה מבטיח?" שאלתי והושטתי את ידי ללחיצה. "מבטיח." אמר ולחץ את ידי בעדינות, לא רצה לפגוע בי כנראה.
"אז… על מה אתה רצית לדבר?" שאלתי אחרי שתי דקות של שתיקה מביכה, חייכתי אליו קלושות והשפלתי שוב את ראשי, הגוש בגרוני הודיע על בואן של הדמעות על עיניי והן פרצו מהן, כמו גדוד רגלי במלחמה.
"אני יודע שהציעו לך נישואין ולא הסכמת. ולא באתי לחכות אותם. אנחנו ידידים ממש טובים. את יודעת את זה, או לפחות אני מקווה שאת יודעת. רציתי לנחם אותך ולעזור לך להוציא הכול. אני גם ככה התחלתי לימודים לתואר בפסיכולוגיה והעבודה שלי היא לעזור לאנשים להוריד מעצמם את… הכול. את יכולה להגיד לי הכול, אני לא אספר לאף אחד." הוא אמר בטון שהרגיע אותי, גרם לי להיות שלווה יותר מסיבה כלשהי, כאילו הוא יגן עליי בגופו ונפשו, רק כדי שאהיה בסדר.
התחלית לשפוך את הכול, בכיתי על כתפו והוא ספג את הכול, חולצתו נרטבה והוא ליטף את שיערי ואת עורפי, הרגשתי במגעו שחשק להגיע למתחת החולצה, אך לא עשה את זה, הוא רק רצה לעזור, בדיוק כמו שעומר ואוריה היו עושים בשבילי… אבל הרגשתי משהו אחר פתאום.. כאילו אני לא בוכה בגלל עברי האיום, או בגלל המשפחה המסובכת שיש לי כרגע וחיי הכבדים עליי, אלא מסוג של ריקנות. כאילו חסר בחיי משהו חשוב ביותר. "אהבה." זו המילה הראשונה שהוצאתי מהפה זה דקות אחדות.
"מה אהבה?" הוא שאל בתימהון שנטף מפניו, נלווה בסקרנות וחמלה עצומה. "הבנתי למה אני בוכה, אחרי שהטבעתי את החולצה שלך בים המלח…" וחיוך דקיק עלה על שפתיי הצרות. גם הוא חייך וליטף את עורפי שוב ושוב.
"יש לך את כל האהבה בעולם, רק תבחרי במישהו שמוצא חן בעינייך והוא שלך. כולם רודפים אחרייך, ליליאנה. את מאהבת מושלמת." הוא אמר בצחוק רציני (המבין יבין) וחייך אליי, נשק לעורפי באריכות ועדינות וכשהתנתק מעורי הרך עיניו מלאו דמעות, אך אלו היו דמעות אושר ואהבה, אהבה רבה מכדי להכילה.
"בבקשה אל תקרא לי ככה." אמרתי חלושות ושוב אותו גוש של דמעות חסם את גרוני. הטמנתי את ראשי בתוך חזהו השרירי ועצמתי את עיניי בזמן שעוד דמעה הרטיבה את הטישרט שלו. ועוד אחת. עוד הרבה, שמשום מה לא הגיעו ממני כלל. הגשם התחיל לרדת עלינו, בזמן שאנחנו נשענים על קיר לבן עם סימני רגליים ויושבים על גבעת הדשא הקטנה, הוא כיסה אותי בסווטשרט שלו ונשק למצחי.
"אני מצטער. אני אלמד לפעם הבאה שבה 'אנחם אותך'. אני לא רוצה לנג'ס, אבל… אני אוהב אותך." הוא אמר, ומשום מה הפעם לא בער בי הדחף לדחות אותו, אלא הדחף המוזר, זה שעלה בי בראשונה, הדחף לאשר אותו, לא הבנתי למה.
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי בעוד עיניי עצומות וחיוך מאושר מזדחל על פניי.
"מה?! אני לא שמעתי טוב או שהרגע אמרת…?!" הוא התחיל לומר, אבל עיניי נפקחו וידי סתמה את פיו של בועז, הוא חייך ונשק לשפתיי, באותה אריכות אהובה עליי, הצלצול נשמע ואורות פנסים אחדים נראו מרחוק.
"לי! בועז! איפה הם?" הקול המוכר של אוריה צעק ברחבי הגנים, כל התלמידים נעלמו בין רגע והפנסים התקרבו.
מיד משכתי את בועז בידו, "בוא נתחפף," אמרתי לו ורצנו ביחד, אני משתדלת לא להפיל את הג'קט שלו מגבי והוא נשרך אחריי, צחקנו בקול והסתתרנו מאחורי שיח, התיישבנו על האדמה הרטובה והתנשקנו כמו שלא חלמתי מעולם שיקרה לי…
"עאעאעאעעאעאעאעאעאע!" צרחתי לשמיים, להוציא את כל הכעס. "מוכן?" שאלתי אותו, הוא חייך חיוך מאשר וצחקק לנוכח הצרחה שלי. "שלוש, ארבע ו… אעעאעאעאעאעאעאעעאעאעאעאעאעאעאעאע!!!!!!!!" צרחנו שנינו לגשם בעוד טיפות מרטיבות את פנינו, צחקנו והמשכנו להתנשק בזמן שהמים מחלחלים לעצמותינו, ואיכשהו…. דווקא די נהניתי מזה…!