החיים..לא דבר שכדאי לזלזל בו.

אני כבר לא יודעת. מי אני. מי הייתי. ומי אהיה.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. אני כבר לא מרגישה.
אני מתפרקת מבפנים. אני מרגישה כמו רוח.
אני פוחדת. אז אני מנסה לברוח. ומחפשת תירוצים.
אני מקנאת. בכל האהבה שאני רואה בחלומות של אחרים.
בכל הסיפורים. ובכל ההרפתקאות. אני מקנאת.
אני רק עומדת במקום. כמו שעון שנעצר. אני לא הולכת קדימה.
אני מנסה לא להחמיץ את המתנה שקיבלתי. את מתנת החיים.
את הבית והאוכל שקיבלתי. את האנשים שאוהבים אותי.
אבל אני כבר לא יודעת מה אני עושה. מהם החיים שאני רוצה שיהיו לי?
למה אני מצפה שיבוא? למי אני מצפה שיבוא? אף אחד לא יבוא.
החיים שלי הם בידיים שלי. אני יודעת את זה. אבל למה.
למה אני עדיין כל כך מבולבלת? אני חושבת שאני צריכה
לעשות דברים כיפיים בחיים שלי ולא לבזבז אותם. להנות מכל רגע.
אבל מה בעצם אני עושה? אני בכלל יודעת מה זה כיף בשבילי?.
אם אני לא אמשיך קדימה…איך אני אחיה את חיי? ולא אבזבז כל רגע.
אז למה כשאני יודעת את זה. למה אני לא מתקדמת קדימה?!.
אני פשוט לא מבינה. למה הרגליים שלי מתעקשות להישאר במקום.
למה אני חייבת לפחד? למה אני חייבת לדעת על החיים מאשר לדעת על עצמי?!
למה. למה למה למה. למה אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפרץ…
למה אני לא יכולה להיות רגילה..אבל גם מיוחדת?. האם זה מה שכולם קוראים "בעיות התבגרות"?
אני כבר לא יודעת. אני לא רוצה לשקר לאף אחד. אני רק רוצה לדעת.
מי אני?. מה אני רוצה?. ומתי כל השיגעון הזה יגמר.