החיים- סיפור בהמשכים

היא הכריחה את עצמה לפתוח את העיניים ולקום. עוד יום מתחיל.
כל הימים כבר נראו כל כך דומים זה לזה.
כל יום לקום ולחפש מה לעשות, איך להעסיק את עצמה, עם מי לדבר, עם מי להפגש.
כל פעם שהיה נופל עליה הדכאון הזה היא השתדלה להזכיר לעצמה שהיא צריכה להנות מהתקופה הזו.
בסוף גם היא תמצא עבודה ותקום כל בוקר עם השעון המעורר, תתקלח, תשתה קפה, תתלבש, תסע לעבודה, תעבוד, תחזור הביתה, חד"כ, ארוחת ערב, טלויזה והולכים לישון כדי לקום שוב ולהתחיל את אותו הדבר.
היא אמרה לעצמה שיש לה את כל החיים לעבוד, אז שתהנה מהחופש הגדול שכביכול נכפה עליה.
כי חוץ מאולי חופשת לידה מתי עוד יצא לה לקום כל בוקר מתי שבא לה כשהתוכניות היחידות שיש לה זה ללכת לחדר כושר. כשהדבר היחיד שהיא צריכה להתעסק בו זה עם מי בא לה להפגש היום.
ולמרות זאת היה לה לא קל.
נכון אין ספק שזה גם לא נורא, אבל כל הזמן הזה שיש, זה הרבה זמן לחשוב על כל הדברים שעשית לא בסדר, על כל הפגמים והדפיקויות ועל כל מה שלא בסדר.
הרבה פעמים היא חשבה איפה היא טעתה בדרך.
רוב הפעמים היה נדמה לה שמרוב טעויות שעשתה קשה להצביע על זו הראשונה.
היא בחרה כ"כ הרבה פניות לא נכונות שלא בדיוק ברור לה מה הייתה הצומת הראשונה שבה לקחה את הכיוון הלא נכון.
אולי זה היה בכלל כשהלכה ללמוד ביולוגיה? סליחה, היא התחילה במגמת ביופסיכולוגיה. בעתיד שלה היא ראתה הרבה מחקרים שמובילים לתרופות. היא כבר יכלה לדמיין את הדירה בניו-יורק, זו שתשקיף על הסנטרל פארק. זו שממומנת ע"י איזו חברת תרופות יוקרתית שחשקה בשרותיה.
החלום הזה קצת נתקל בקשיי המציאות, כמו שיקרה לה עוד כ"כ הרבה פעמים אחרי זה.
מסתבר שכדי להגשים את החלום הזה היא צריכה באמת לאהוב מחקר. לאהוב לעבוד במעבדה ולעשות ניסויים, עבודה סיזיפית, על נושא כ"כ קטן, שלא בטוח בכלל שגם אם יקבלו תוצאות אפשר יהיה לעשות איתן משהו.
איך היא לא הבינה את זה מלכתחילה לא ברור. הרי עוד בביה"ס היא שנאה את שיעורי המעבדה.
וגם בתואר אלו היו השיעורים השנואים עליה. היא וטלי תמיד היו עושות הכל מהר וביעילות רק כדי שיוכלו ללכת הביתה מוקדם.
זה היה רמז עבה, ממש רמז מתרים לבאות. איך היא לא קלטה לא ברור. אולי היא פשוט קיוותה שכשזה יהיה שלה זה יהיה יותר כיף. יותר מעניין.
זאת כנראה הפעם הראשונה שהאמת קצת ירקה לה בפרצוף.
ואז הגיע שנקר. בשנה השניה של התואר היא החליטה לרדוף אחרי חלום ישן להיות מעצבת אופנה.
למזלה היה לה מספיק שכל לסיים את התואר ולא לפרוש באמצע.
שנה היא השקיעה בתיק עבודות, שנה שלמה והרבה הרבה כסף שהלך לשיעורי עיצוב ושיעורי ציור והכל כדי להתקבל לשנקר.

היא הפסיקה רגע עם הכתיבה, עם תיקתוק המקלדת.
היא צריכה שניה הפסקה. לא קל לכתוב על החיים שלך, ועל כל מה שעשית ולא הצליח בלי לרגע להתעייף, בלי לרגע לקחת נשימה ולנסות לעצור את הדמעות שעולות אל עינייה.
כן, זה עוד משהו שבעייתי אצלה. הדמעות האלה, הבכי הזה. כיאלו הברזים שם סגורים כ"כ חלש שכל דבר קטן יכול לגרום להם להפתח ונהרות של מים קולחים מהם החוצה.
היא הסתכלה על המחשב, חוככת בדעתה אם להדליק עוד סגריה.
זה מצחיק. מצד אחד זה עשה לה טוב, להעלות את כל הדברים האלה על הכתב.
כל המחשבות, העלבונות, הטעויות, הכשלונות זה הרגיש לה כמו זיכוך. אולי היא קיוותה שזה מה שיגרום לכל הרעל שבפנים לצאת החוצה.
כיאלו להקיא מעצמה את כל מה שלא בסדר, כדי שאולי משהו יתחיל להיות בסדר.
הנה הן עולות שוב, הדמעות האלה.