~הטלפון ששינה את חיי~

השעון הצביע על 16:01 , והמחוגים זזו באיטיות מתאימים את עצמם לקצב הלב שלי , מהבוקר אני מחכה לטלפון הזה, הטלפון הזה יקבע איפה אני אהיה שנה הבאה ובכלל בכל החיים,

לפני שבועיים הלכתי לראיון להיות סוכנת במוסד, זה תמיד היה החלום שלי, מאז שאני קטנה תמיד קניתי את המשקפיים השחורות ודמיינתי את הרובה מים שלי לרובה אמיתי, כל החיים דיברתי על זה שאני חייבת להיות במוסד, פשוט חייבת ! וכולם תמיד גיחכו והיו סקפטיים לגביי, אבל הנה לפני חודש עברתי את המבחנים של המוסד ומה שנותר לי לעשות זה רק לעבור את הראיון .. אז לא נרדמתי כל הלילה כמו אחת שלפני הגשמת החלום שלה וכמובן שקמתי מוקדם , התארגנתי על החליפה השחורה-החליפה האהובה עליי. ונכנסתי למכונית שלי, את הנסיעה אני בכלל לא זוכרת זה כנראה בגלל כל הלחץ שעלה לי לראש..
כשהגעתי אני זוכרת שאמרו לי לחכות בכיסאות שמחוץ למשרד, אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וכנראה שזה היה רק 10 דקות אבל לי זה היה נראה כמו נצח, ואז קראו בשם שלי – "גילת לוין" הרמקול זעק , בצעדים מהוססים התקרבתי אל הדלת, ונכנסתי פנימה..

ועכשיו אני מחכה ליד הטלפון כמו אחוזת טירוף כבר 50 דקות ..
ופתאום הטלפון מצלצל, הוא מצלצל כלכך חזק שהוא גורם ללב שלי ליפול, הנה החלום שלי עומד להתגשם..

אני עונה "כן?" בקול הכי מאופק שאני מצליחה לגייס,
ואז המזכירה מתחילה לדבר "שלום, גילת? אנחנו מצטערים להודיע לך שאיננו רואים אותך כמתאימה לנו, אבל אנחנו מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך, להתראות"

"טווו טווו טווו טווו " זה כל מה שאני שומעת,
אני דופקת לעצמי על הפנים, לבדוק אם זה אמיתי, אם אני אמיתית, ואני מתחילה לצחוק לצחוק כלכך חזק כי אני לא מעקלת, אני לא מעקלת שהחלום שלי אשכרה התנפץ לי מול הפנים , יותר נכון בתוך האוזניים, כשטיפה אחר טיפה של מידע מתחילות לחדור למוחי הנשימות שלי נעשות כבדות וחזקות, וכבר הגעתי למצב שממש קשה לי לנשום, אני לא מצליחה לשבת, אני לא מצליחה לעמוד, אני פשוט לא מצליחה, אני לא מצליחה כלום! אז אני פותחת את הדלת של הבית ואז רצה רצה הכי חזק שאפשר, רצה לעבר השדה שמאחורי הבית שלי, רצה כדי לצעוק רצה כדי לצרוח רצה כדי לבכות רצה כדי הכל . פשוט רצה.
השקיעה כבר התחילה לצבוע את השמים בצבעים מדהימים ביופיים ורק אצלי, הכל שחור.

אני נשברת ונופלת על הדשא הרטוב, מנסה להסדיר נשימותיי, דמעה אחת עושה דרכה מעיני לאט לאט עד ללחי האדום שלי שכלכך בוער עכשיו , אני מרימה את מבטי לעבר העצים, מסתכלת שאין אף אחד מסביבי, שאין אף אחד שרואה את הבושה הזאת, הבושה הזאת שנקראת אני.
ולפתע אני קולטת מבין השיחים משהו זז , ואז אני רואה אותו.

את האיש ששינה את חיי.