היא שאלה אם אני בסדר…

היא שאלה אם אני בסדר…
בהיתי בה לכמה שניות לפני שעניתי,
העלתי על פני חיוך קטן, וזה ממש מצוין בהתחשב לפרצופים הזעופים שעשיתי בימים האחרונים.
הייתי רוצה שפעם אחת יבואו מעודדות ויריעו לי, במקום לצפות בהן מריעות לחבורה של גברים שועטים אל עבר הסל.
אבל זה לא יקרה, הסיכויים שזה יקרה שווים לסיכויים שאני אצליח לקלוע פעמיים ברציפות, ולא ממרחק של שני מטר.
לעזאזל, למה בחרנו לעמוד? אני כל כך עייפה היום, למרות שבימים האחרונים אני ישנה דיי מוקדם, מטביעה את דמעותיי על הכרית. או שהמחשבות על 'כמה אני לא בסדר' עייפו אותי למוות.
אבל עדיין,
כל כך עייפה.
וזה לא שאני לא משתדלת, להתנהג בסדר זאת אומרת…
אני באמת רוצה בזה, אבל יש כל כך הרבה דברים לשפר…וכרגע אני עסוקה באחד שצריך מיון דחוף…
אבל אני חוזרת על אותן טעיות שוב. ושוב. ושוב.
אני עושה את המעשה, ואני יודעת שזו טעות ואני מודעת לגודל החלל שאני ארגיש אחר כך, אבל זה קשה מידיי.
שלא תבינו לא נכון, היו לי ניצחונות, כן?!
זה לא שבאו מעודדות להריע, אבל הייתי מודעת לניצחון בלעדיהן, אבל אז שוב נפילה.
אני רוצה לנצח במשחק הזה אחת ולתמיד, אבל יש בו יותר מידי שלבים, ולא רק זה- אפשר גם ללכת כמה שלבים אחורה, אז אתם מבינים?
ובכל זאת אני מאשימה את עצמי יותר מידי.
ועכשיו אני מרגישה אשמה שכתבתי את זה.
מה הייתי עושה בלעדיכן אותיות? שמתחברות אחת לאחת ויוצרות את כל הרגשות שאני לא מצליחה לבטא, וכל מה שיוצא לי זה חיוך קלוש על פנים שלא עשו גבות היום…
אולי אני עסוקה מידי בהתבוננות ברע, הרי היה לי יום מטורף אתמול.
באמת שנהניתי, למרות שהוא לא בא…ורציתי שהוא יבוא, רציתי לראות אותו…אולי אני אצליח, בעוד חודש וגם אז זה יהיה במרחק של כמה כיסאות.
מספיק. הבטחתי לעצמי שאני אפסיק לחשוב עליו.
יש לי מנהג כזה להפר הבטחות,
בדיוק כמו שהפרתי עכשיו את הדיאטה…
גאד…אילו רק יכולתי להבטיח לעצמי, אליו רק יכולתי לדעת מה יהיה בעתיד, האם מובטח לי ניצחון גדול או אכזבה,
אילו רק יכולתי לדעת אם הדמות עכשיו, הדמות שבוכה במראה המשתקפת ממולי, תוכל אי פעם להיות משהו, אולי אז הייתה לי תשובה לשאלה שלך…
החיוכים הקלושים נמחקים ודמעות בודדות זולגות משני זוגות עיניים אדומות,

"כן,כן. אני בסדר."