היא תמיד אהבה אותך יותר….

ישבתי על הספה, באותו היום קיבלתי שבעים ושתיים בחשבון, אמא בטח תכעס עלי בערב.
הדלת נפתחה ונסגרה, ומאור, אח שלי, נכנס לסלון וחטף מידי את השלט של הטלוויזיה.
"כמה קיבלת היום במבחן בחשבון?" הוא שאל ברשעות, הוא תמיד היה מאוד מרושע כלפי.
"שבעים ושתיים, אמרו לי שקיבלתם היום את המבחנים בלשון, כמה קיבלת?" שאלתי אותו והוא אמר: "שבעים ושתיים גם, אמא תכעס עליך."
"מה, ועליך לא? הרי גם אתה קיבלת כזה ציון!" כעסתי, אבל ידעתי בליבי שהוא צודק.
"את יודעת שלא, למה את שואלת בכלל?! לכי כבר לחדר שלך, תעסיקי את עצמך איכשהו, מה את מפריעה לי כאן לראות את תכנית הטלוויזיה האהובה עלי?" הוא צעק ואני קמתי והלכתי.
הלכתי לחדר הקטן שלי, החדרון שמתחת למדרגות, כן, כמו בהארי פוטר.
אמנם יש לנו קומה שנייה אבל יש רק שלושה חדרי שינה בבית, במקלט ישן אחי התאום, מאור, באחר ישנה אמא שלי, ובשלישי ישן אחי הגדול, דרור, ומה נשאר לי? החדרון שמתחת למדרגות.
נשכבתי על המזרון המטונף שלי, העפתי כמה עכבישים שטיפסו לי על הכרית והוצאתי את ערימת הדפים שלי ביחד עם כל ציוד הציור שלי מהמגירה שמעל למזרון ונשכבתי לצייר.
בשש אמא שלי חזרה מהעבודה, שמעתי את דרור ומאור מספרים לה בהתלהבות על הציון הגרוע שלי.
"כישלון שלי, בואי לפה!" צעקה אמא שלי ואני הלכתי לסלון בשקט.
"מה אמא? קרה משהו?" שאלתי אותה בשקט, ידעתי שהיא עומדת לצרוח עלי עכשיו.
"כן! את! זה מה שקרה! את לא יכולה להשקיע טיפה יותר בלימודים, לקבל תשעים וחמש? אולי מאה אפילו? לא! את לא יכולה לשבת עוד כמה דקות וללמוד? את פשוט כישלון!" היא צעקה.
"אבל אמא, למדתי! פשוט הייתי חולה באותו היום של המבחן, אבל אמרת שחייבים ללכת לבית הספר." אמרתי בשקט, כשאני מחכה שהיא תכעס עלי שוב.
"די כבר! את כל הזמן מוציאה אותי כאילו שאני אשמה! אני אשמה רק בזה שנולדת! משם הכל באשמתך!" היא צעקה בכעס והאחים שלי צחקקו מאחוריה.
"לא נכון! את אשמה בהכל! את אשמה בזה שאבא עזב, בזה שאני מקבלת כאלה ציונים, בזה שאני חסרת ביטחון עצמי, אבל אני לא כישלון! את כישלון! את אמא גרועה, תראי איך את מחנכת אותנו! דרור ומאור מתעללים בילדים בבית הספר, מרביצים, מבריזים משיעורים, מקבלים ציונים נמוכים… ואת לא אומרת להם כלום! ואני תלמידה מצטיינת ופעם אחת, באשמתך, קיבלתי ציון נמוך ואת צועקת עלי? אני כבר התלוננתי עליך במשטרה אגב, אל תתפלאי אם איזה שוטר חביב יעצור אותך בזמן הקרוב." אמרתי כשאני מנסה בכל כוחי לצנזר את הקללות שעמדו לי על קצה הלשון.
"או, בקשר לשוטרים את יכולה לא לדאוג יקירתי, אני כבר אמרתי להם שזו טעות. ולגבי החוצפה שלך, את תהיה מרותקת לשנתיים!" צעקה אמא שלי ואני הבטתי בה במבט של זעזוע.
"שנתיים? איך שנתיים?" שאלתי וראיתי שהיא רצינית מאוד.
"ועוד חודשיים על המבחן הכושל שלך והשאלה הזו עכשיו!" צעקה עלי אמא שלי ודמעות החלו לרדת מעיני.
"אבל מה עם מאור? גם הוא קיבל ציון כזה בדיוק!" צעקתי כשאני עדיין מנסה לעצור את שטף הקללות והצעקות שאגרתי וחסמתי כל השנים, ועכשיו הוא איים להתפוצץ.
"מאור לפחות לא מתחצף אלי, אז אני אוותר לו, אבל בכל זאת אני רוצה שתלך ותלמד טיפה את החומר לבוחן באנגלית, אנחנו רוצים לשמור על ממוצע נורמלי." היא אמרה ואני פשוט התפוצצתי.
קיללתי אותה בקללות שהדף לא סובל, דמעות שטפו את פני ומאור ודרור התפקעו מצחוק מאחורי אמי.
"בני זונות! מה אתם מתחבאים מאחורי אמא עלוקות?! חושבים שאתם כאלה חזקים! בני זונות!" צעקתי עליהם ועקפתי את אמא שלי בשנייה, נתתי לדרור בעיטה בביצים ועקמתי את היד של מאור.
"עזבי אותו מיד! משוגעת אחת!" צעקה אמא שלי ואני הבטתי במאור בהבעה של גועל וקירבתי אותו לחלון.
"מילה, והוא נופל!" צעקתי, דממה, אף אחד לא נע, אמא שלי שתקה, שלא כרגיל.
"נמאס לי כבר מכם! בני זונות מפלים מזדיינים! אז מה שאני שחורה?! מה לא מגעיל אתכם להתנהג ככה לבשר מבשרכם בגלל שאני שחורה?! נמאס לי כבר מכם! נמאס לי מהחיים המזדיינים האלו! דיי!" צעקתי והעפתי את מאור על אמא, לפני שאתחרט קפצתי מהחלון של הקומה השישית.