היה זהו סוד

היא יושבת על מיטתה ובוהה בקיר הלבן המקושט במדבקות פרחוניות,
הבית סוף סוף רגוע, אין שום לחש.
היא לא נערה שקטה, היא זזה ומתרוצצת בכל שנייה שחולפת,
אבל היום היא התחילה לחשוב מחשבות פילוסופיות על החיים,
שאלות שאין להן תשובה, היא הפסיקה להסתכל על הקיר,
הרימה את מבטה ושכבה על המיטה.
לאחר שניות ספורות עיניה נעצמו והיא חייכה, ללא סיבה.
פשוט חייכה לעצמה, למרות כל צרותיה.
כל הכאב וכעס התפוגגו כלא היו,
הראש שלה התמלא במחשבות שכל אחד היה שואל
אך היא הייתה שמה אותן בצד:
מה זה רגשות?
כיצד העולם פועל?
האם אפשר להגדיר אהבה?
מיהו חבר אמיתי?
האם יש קץ ליקום?
שאלות שכל אחד יכול לשאול, אבל אז הגיעה השאלה
הגדולה, שאפילו גדולי המדענים והפילוסופים אינם
יכולים לפצח:
מהו סוד החיים…?!
החיוך מפרצופה הקורן ירד אט אט והיא נהייתה
חיוורת, היא החלה ללחוש לעצמה:
״מה אם אני אגלה…? אולי יש משהו אפל שעומד
מאחורי כל שאלותיי? אף אחד לא יודע…״
לפחות על שאלה אחת מכל שאלותיה מישהו
חשב, אבל אף אחד לא באמת העמיק בה,
או לפחות לא גילה.
היא צחקקה ולא האמינה שפתאום היא
כה שקטה ורגועה.
לפתע נשמעה באוזנה מנגינה מוכרת,
שהרימה את ראשה וגרמה לה
לדלג לכיוון הסלון במורד המדרגות.
היא ראתה את אביה העיוור מנגן שוב בפסנתר הכנף העתיק שהועבר
במשפחתם מדור לדור,
ופצחה בצעדי בלט עליזים.
כאשר המנגינה פסקה
איתה גם הריקוד המרנין ביופיו,
היא התקרבה אל הפסנתר
ונגעה בעדינות בקלידים,
תו אחר תו, לאט לאט,
למדה לנגן…
ויום אחר יום כשהייתה קמה והולכת לישון לחשה בצחקוק קל:
״גיליתי את תשובותיי במוסיקה,
ביטאתי בה את רגשותיי,
האהבה לא באמת מוגדרת, אבל בסוף מתגלה לכל אחד,
חבר אמיתי הוא זה שישאר לידך ברגעים קשים,
ובמקרה שלי, הפסנתר.
ביקום המוסיקה אין גבולות,
וסוד החיים הוא המנגינה…״