היונה הצחורה שבקצה השדרה

״שלכת.״
ההומלס נושא את עיניו כלפי מעלה ומביט בעלים הנושרים מהעצים ובסתיו החולף. הספסל הקבוע שלו נשאר שומם כשהוא קם, מדשדש בנעליים במרופטות שלו. הוא מפשפש בתיקו השחור ומוציא חצי לחם שכבר הרקיב. הוא מחייך בפשטות וחותך חתיכה קטנה ממנו, כשהוא משליך אותה אל היונים שמקרקרות סביבו ללא דאגה מגודלו, או מזה ששונה מהן.
״קחו, קחו…״ הוא מרים את גבותיו כשעל פניו הקורנות ניתך מטר של לשלשת. הוא צוחק צחוק מתגלגל ולוקח מפית קטנה ששולף מתוך הכיס של המכנסיים הבלויים שלובש באותו היום או באותו שבוע, ומנגב את פניו כשהוא מוחה כל זכר להטבעתם בקרבו.
איש לא מבחין בכך חוץ מילדה קטנה שיוצאת מבית הספר שלה שממוקם בפינת הרחוב הסמוך. ההומלס מביט בה ומניף את ידו לשלום. היא מסמיקה ולא ממהרת ללכת מהר כדי שלא ישיג אותה כמו ילדים אחרים שמפחדים ממראהו. היא שונה מכולם, היא אמיצה וחכמה, ניחן בה מין רגש שמבדיל אותה מהחברים. רגש של אהדה כלפי כל אחד, לא משנה מה מעמדו או מראהו.
״נעה,״ האיש מסמן לה לבוא. הוא מכיר אותה מכמות הפעמים שעברה סמטה זו, היא רצה אליו ומגיעה קצת מתנשפת. ״קחי את הלחם ותני להן.״ הוא מצביע על היונים ודוחף אותה קלות בגבה.
נעה מגיעה אל הזירה שבה הן עומדות ופשוט נכלמת. היא פוסעת צעד קדימה והיונים מדלגות לעברה כשהן בוחנות את מה שיש לה ביד. היא מתקרבת אליהן בתנועה חדה, יונה אחת מתעופפת וכל השאר ביחד איתה. חוץ מיונה אחת, צחורה, שמתנודדת עד שנופלת ונחבלת. נעה מפנה אליה מבט עצוב ומרימה אותה בשתי ידייה, היא מגישה אותה להומלס בעדינות רבה, כשהיא נזהרת שלא יקרה ליונה כלום, והיונה רועדת וקורסת תחת הידיים שלו. הוא מחייך ונעה לא מבינה לפשר חיוכו, ״תחזיקי אותה.״ הוא מורה ומעביר את היונה הצווחת לידיים של נעה בזהירות, היונה משתתקת ומתענגת על ידייה החמימות של הילדה. ההומלס מביט בשתיהן ומיישיר מבט אל השדות המוריקים שבאופק, ״יפה…״ הוא מעיר.
נעה מביטה ביונה בלחץ, ״היא פצועה, חייבים לטפל בה.״
ההומלס מהנהן בחיבה, ״אני אטפל בה, רוצי להורים שלך ותחזרי מחר, בטח דואגים לך בבית. ויפה מה שאת עושה למען אחרים בניגוד לילדים שעוברים פה וחולפים על פניי.״ הילדה מסמיקה וניתן לשים לב שסומק קל עולה על פנייה והן הופכות למעט אדמדמות.
היא הולכת ומותירה את ההומלס שנשאר על הספסל ויושב, שוקע במחשבות עד היום שאחריו.
אבל לילדה לא יוצא לבוא, היא כבר לא עוברת בשדרה, הוריה כבר עברו דירה והיא נגררה אחריהם, תמימות הנעורים שלה חלפה.
אחרי שהיא מגיעה למקום שוב, ההומלס כבר מת ולא נשאר שום זכר מהאיש החביב. היא מצטערת ויושבת על ספסל העץ הנמוך, ויונה צחה כמו שלג מתקרבת אלייה.
יש ליונה היפהפייה ניצוץ בעיניים, נעה מאמצת אותה לחיקה, וכדרך קבע זולגת דמעה קרירה על פניה לזכר הימים ההם. היא מביטה ביונה הלבנה והנקייה בתמימות ומבחינה שזו היונה שלה. היונה מקרקרת ומעט צווחת, נעה מרימה אותה תחת ידייה החמות והיונה מפסיקה להשמיע קול. נעה מחייכת בשלווה ומנגבת עוד דמעה.