הכלבה שראתה נקברה

פריה, בכיתי על קברך כאשר חפרתי אותו, לא יכולתי לראות אותך, הכלבה שנשארה צמודה למשפחה ולי מאז שנולדתי, מתה.
זה היה בוקר, קמתי כרגיל כי היה קיץ אז זה היה בסביבות הצהריים המוקדמות, ודוד שלי, הבן אדם שהכי אהב אותך, בא אליי בפרצוף בהבעה אפסית ואומר לי "בוא, צריך לקבור את פריה" אני ידעתי, שהמצב שלה החמיר, אבל חשבתי עוד חודש, עוד חצי שנה עוד שנה, אבל למה עכשיו? עיניי נפתחו והמילים היחידות שיצאו לי מהפה הם "איפה היא?" הוא ענה לי בצורה יבשה "בחצר מאחורי המחסן" יצאתי החוצה בריצה, לא האמנתי, הכלבה שהייתה איתי כול חיי שראתה אותי גדל מילד שבעינייו דמועות אשר חוזר מהמלחמה לנער אשר שתיקה תראה באישונייו, היא מתה, היא הייתה נפולה על הרצפה, פרוותה הלבנה עדיין נעימה ושנגעתי בה, היא לא קפצה, היא נשארה במקום, ראיתי עיניה היו פתוחות, הבנתי שהיא לא מתה בשינה אלא בסבל, דמעות לא ראית מפניי מאז ילדותי והנה במותך דמעות יפלו על גופך, רבע שעה, בכיתי וחיבקתי אותך, לא רציתי שתלכי, בסופו של דבר דוד שלי הגיע לקח אותי והתחלנו לחפור בור מאחורי הבית, מטר על מטר, דמעה לא יצאה מפניו, הוא חפר, הוא אהב אותה יותר ממני, איך.
אני חפרתי ובכיתי, וכאשר סיימנו ודוד שלי בא עם הגופה, רצתי, ברחתי הביתה, לא רציתי לראות את הכלבה שחייתי איתה שוכבת בקבר ולאט לאט נאסף עליה אדמה, ברחתי והשארתי את הבן אדם שהכי אהב אותה לעשות את זה, אולי הוא קיבל רגע לבכות איתה אמרתי, בניסיון לתרץ את המעשה, אבל כאשר חזרתי ראיתי אותו פשוט מסתכל על הקבר, על הערימת אדמה הזאת ואז הסתכל עליי ואמר לי "בוא ניקח אבנים ונסמן את הקבר במעגל" וככה קברנו את פריה.