הלכת, ואיתך גם השמחה- חלק א

אבא עזב אותנו
לא השאיר מכתב, פתק או הודעה,
פשוט הלך לו
כבר כמעט חודשיים עבר מאז, ולא שמענו ממנו כלום,
זה בא בהפתעה, בלי אזהרה, אפילו בלי רמז קטן,
ניסיתי להתקשר אליו, אבל זה ישר שלח אותי למשיבון,
הוא מנתק עלי
אמא הייתה בשוק, כמו כולנו, היא עדיין לא התאוששה מזה,
יש ימים שאני חוזרת לבית, פותחת את הדלת, ורואה את הכל הפוך ושבור על הרצפה,
ואז, בלי לדבר, בלי לשאול, אני מתחילה לסדר ולאסוף את השברים,
אמא רוב הזמן תקועה בחדר שלהם אהה.. שלה, והכי הרבה שאני רואה אותה זה כשהיא יוצאת או נכנסת למקלחת או לשירותים,
אח שלי- ערן, מנסה להיות פה בשבילי,
הוא רק בן 17, אבל מנסה להראות שהוא חזק, כדי שלי ולאמא יהיה יותר קל,
אבל בלילה כשהוא מסתגר בחדר, אני יכולה לשמוע את ידיו מכות בכוח רב על השק איגרוף, מנסה לפרוק ממנו את הכאב
ואחותי מאיה? היא מדי פעם שואלת איפה אבא, ואז מהר אנחנו מנסים להעביר נושא,
יום יבוא ואנחנו נספר לה, אבל עכשו עדיף שהיא תיפגע כמה שפחות, ילדה בת 5 לא צריכה לגדול עם ידיעה שכזאת
זה קשה לי, זה קשה לכולנו.
"צ'וקי?" היא קוראת לי, אין לי מושג איך צ'וקי קשור לשם שי, אבל אם זה מה שעושה לה טוב אני ימנע ממנה?
"מה?" אני שואלת, מנסה תוך כדאי להתרכז בשיעורי בית
"תקחי אותי לגן ששועים" היא אומרת, חחח חולה עליה שהיא אומרת ששועים ולא שעשויים
"עוד חמש דקות" אני אומרת באנחה עייפה, מסיימת לפתור את התרגיל האחרון,
אני סוגרת את ספר מתמטיקה ומכניסה אותו בחזרה לתיק,
ניגשת לארון ומוציאה גופית בטן בצבע שמנת וסקיני ג'ינס בהיר,
אני מעיפה מבט מהיר למראה, בודקת שהאיפור מהבוקר לא נמרח,
מעבירה יד בשיער, ויורדת למטה למאיה
"את באה?" אני שואלת אותה והיא רצה לשים את הסנדלים הקטנות שלה,
אין לי כל כך כוח ללכת איתה, זה היה התפקיד של אמא, אבל היא לא כל כך מתפקדת כרגע, אני מקווה שזה ישתפר ושהיא תחזור לעצמה,
"על מה את חושבת כל כך הרבה?" היא שואלת ומקפצת לידי עם חיוך
"על כלום" אני משקרת, מקווה שהיא לא תשים לב על השקר
"יאאא הנה זה שם!" היא אומרת מתלהבת, גורמת לחיוך קטן ונדיר להופיע על שפתי
אני רוצה להיות תמימה כמוה, להיות מאושרת מכלום,
"בואי אני ינדנד אותך" אני אומרת, מושיבה אותה על הנדנדה של הקטנים, ומנדנדת אותה,
צופה בה איך היא מאושרת,
אם לא היה לי את האושר הקטן הזה שקוראים לו מאיה, לא יודעת כמה הייתי שורדת עכשו בתקופה הקשה הזאת