המלאך האבוד| פרק חמישי : כישלון

ביום של הבחינות לאקדמיה התעוררתי מוקדם מהצפוי . בפעם ראשונה בחיי התרגשתי ממשהו, שחששתי שאולי אני לא טוב מספיק.
גררתי את עצמי לקומה הראשונה, ריח הפנקייק הגיע אלי עוד לפני שהגעתי למטבח. ידעתי שרוזי מכינה ארוחת בוקר גדולה, כהרגלה, שוקדת משעות הבוקר המוקדמות אבל אף פעם לא שומעת מילה טובה.
ראיתי את אנדרו יושב בראש השולחן, מתחבא כרגיל מאחורי עיתון הבוקר. הוא אפילו לא הסתכל עלי כשנכנסתי.
רוזי מיהרה לעברי, "בוקר טוב דניאל! מה תירצה לאכול?", הסתכלתי לעברה, פתאום רוזי נראתה לי מבוגרת מאי פעם, אף פעם לא הקדשתי מחשבה לכמה זמן היא עובדת אצלנו, אני זוכר אותה מאז ומתמיד.
"לא משנה לי", מלמלתי; ראיתי את ההפתעה בפניה של רוזי אך היא לא אמרה דבר ופנתה לחזור לכיריים.
"בוקר טוב!", שמעתי קריאה מפתח החדר והסתובבתי כדי להביט בפול שנכנס, חיוך גדול התנוסס על פניו כמידי בוקר.
"הי", פלטתי בלחש, הבטן שלי געשה מרוב התרגשות, ידעתי שאני צריך לצאת עוד מעט.
"בוקר טוב פול!" אנדרו הניח את העיתון על השולחן, "להסיע אותך לבית הספר?".
גלגלתי עניים, אם הוא חושב שזה מה שייפגע בי אז הוא טועה בגדול.
במשך כול ארוחת הבוקר אנדרו ופול פטפטו בניהם, אבא שלי לא הפסיק להחמיא לו, הציונים שהוא בטח יקבל, העתיד הזוהר שמחכה לו.
אני רק המשכתי לאכול בדממה, מקשיב לדיבוריהם בחצי אוזן, שמחתי שאנדרו בחר להתעלם ממני הבוקר ולא להציק לי כהרגלו.
אחרי רבע שעה התחמקתי בשקט מתוך המטבח, עליתי לחדר ואספתי את התיק שבו דחפתי בגדי ספורט קצרים, מגבת, בקבוק מים ואת ההזמנה.
יצאתי לחצר אחרי דקות בודדות, מדדה לעבר המכונית שלי. בדיוק כשפתחתי את הדלת שמעתי את פול צועק לעברי. הסתובבתי וחיכיתי שישיג אותי.
"רציתי לאחל לך בהצלחה!", הוא חייך אלי וטפח על כתפי.
"תודה", מלמלתי ופול החזיר לי באחד ממבטיו הרציניים.
"דניאל, אתה תהיה הכי טוב שם. אתה יודע כמה קשה עבדת ו…פשוט תתרכז טוב? ולמה משנה מה אני גאה בך".
חייכתי אליו, מה הייתי עושה בלעדיו?
הנהנתי קלות ואז נכנסתי לאוטו, מתניע ועושה סיבוב פרסה. מהמראה הצדדית עדין יכולתי להבחין בפול שעמד ונופף לי לשלום בזמן שפניתי ויצאתי מהחנייה לרחוב.

**
האצטדיון אף פעם לא נראה לי גדול כ"כ. בזמן שחיפשתי חניה בין עשרות המכונית שחנו מולו ניסיתי לשכנע את עצמי שזה אותו אצטדיון שאני מבקר בו פעמיים בשבוע עם פול, רואה משחקים ומעודד את הקבוצה. שום דבר לא השתנה בו, אז למה הוא ניראה כ"כ מאיים פתאום?
לבסוף מצאתי חנייה מאחורי האצטדיון ומיהרתי לרוץ לכיוון הכניסה, מקווה לא לאחר.
עננים כבדים כיסו את שמיי ליברפול, והתפללתי בליבי שלא ירד גשם ויהרוס את המבחנים. ברגע שהגעתי לכניסה הראשית ראיתי עשרות נערים פחות או יותר בגילי עומדים ליד הכניסה. חלקם דיברו אחד עם השני וחלקם עמדו כמוני; עצבניים ומודאגים.
מפעם לפעם שמעתי אנשים מדברים בשפות זרות, ידעתי שהמבחנים נערכים לא רק לאנגליים, אנשים באים מארצות שונות כדי לנסות את מזלם.
נעמדתי בפינה, שעון על הקיר הענקי של האצטדיון, מנסה להירגע לשאוף את האוויר הקריר.
ספרתי את הסובבים אותי, בערך חמישים נערים היו מפוזרים ליד הכניסה. אף פעם לא הקדשתי מחשבה על איך נערכים המבחנים ועל כמה אנשים מגיעים לכול בחינה.
"סליחה?" שמעתי אחרי כמה שניות ונער עם שיער שחור כפחם נעמד מולי, עניו הכחולות נעוצות בי בשאלה.
"אה…כן?" שאלתי, גוון עורו היה שחום מידי כדי שיהיה אנגלי.
"אה…מתי זה פותחים אצטדיון?", הוא דיבר והבנתי מיד שצדקתי, הוא בהחלט מארץ אחרת.
"אה…" הצצתי בהזמנה שהייתה בידי. "כתוב כאן", נפנפתי בה מול פרצופו, "שבעשר מתחילים להכניס!", הצבעתי על השעה הכתובה בדף ודחפתי לו את זה מתחת לאף.
הוא הנהן קלות ואז חייך, "אתה נולד כאן?", הוא שאל. המבטא שלו היה קשה להבנה ולקחו לי כמה שניות להבין את שאלתו.
"כן", אמרתי לבסוף.
"מאיפה אתה?", הוספתי אחרי רגע.
"הולנד", הוא אמר וחייך. הופתעתי, אף על פי שהולנד הייתה יחסית קרובה לאנגליה לא הבנתי למה בחר לבוא להיבחן כאן ולא באחת הקבוצות בארצו.
"אני אדין", הוא אמר אחרי עוד כמה שניות והושיט לי יד.
לחצתי אותה, "דניאל". חייכתי אליו בדיוק כשמישהו פתח את הדלתות המובילות פנימה, "הבחינות מתחילות! נא להיכנס ברוגע".
אחרי כרבע שעה התקבצנו, כול הנערים שהגיעו, על כר הדשא הענק. ישבתי ישיבה מזרחית ליד אדין, שכנראה לא הכיר אף אחד אחר והחליט להיצמד אלי.
הבטתי סביבי בזמן שאחד המאמנים של אקדמיית הנוער התחיל לדבר, "שלום! קוראים לי יאן הולר וכמו שרבים מכם יודעים אני המאמן של אקדמיית הנוער. אני אסביר לכם בקצרה מה נעשה בשעות הקרובות". יאן היה גבר בסביבות גיל הארבעים שלו, שיערו שחור וקצת ארוך, ועניו החומות הגדולות הביטו בכולם.
הכרתי את יאן מאז שאני זוכר את עצמי, הוא שיחק עם אנדרו כמה שנים בקבוצה ואחרי שפרש התחיל לאמן את קבוצת הנוער.
"אנחנו נחלק אתכם לכמה קבוצות קטנות ואחרי חימום קצר תתחילו לשחק. לכל אחד תהיה הזדמנות להראות מה הוא יכול לעשות על המגרש. אם נראה שיש כישרון יוצא דופן נבקש שתמשיכו לשחק עם הקבוצה הבאה שתעלה כדי לבחון אתכם יותר מקרוב. אני מאוד מקווה שנימצא כאן אנשים מתאימים לאקדמיה שלנו, שמבורכת בשחקנים מוכשרים ביותר. בהצלחה לכולם!", הוא מחה כף וסימן לכולנו להתחיל לרוץ.
הכיסאות הריקים שבאצטדיון גרמו לי לתחושת חנק קלה, הרגשתי כאילו היציעים סוגרים עליי והפחד התחיל להתגנב לליבי.
ניסיתי להירגע ולנשום נשימות עמוקות. הנערים האחרים נראו מתרגשים לרוץ באצטדיון של ליברפול ,מבינים את גודל האירוע.
אבל אני לא התרגשתי, כילד הייתי תמיד יורד לכאן אחרי המשחקים של אנדרו. לא, מה שהרגשתי כלל לא הייתה התרגשות, אלא היו זיכרונות שגרמו לליבי להתכווץ.
נזכרתי בילדותי. איך הייתי רץ לזרועותיו של אנדרו בסיום משחק האליפות. איך הוא היה מרים אותי, והיינו עומדים במגרש ומחכים שיביאו את הגביע.
אני זוכר איך החברים שלו לקבוצה תמיד סחבו אותי איתם, תמיד עברתי בין כ"כ הרבה ידיים באותם ערבים.
כול אחד היה מרים אותי והולך למקום אחר, אם זה לקהל או אם זה לתת ראיון לעיתונאים שעמדו עם מיקרופונים שלופים. אני זוכר איך תמיד הייתי מחפש את אנדרו, מנדנד לשחקן שהחזיק אותי באותם דקות שאני רוצה לאבא. נזכרתי איך הייתי מבחין מרחוק באמא שלי, מתחבקת עם אנדרו, איך גם בגיל חמש יכולתי לראות בבירור כמה מאושרים היו.
אנדרו הפסיק לשחק מיד אחרי מות אימי. למרות שכדורגל היה כול חייו הוא פרש כשהיה בן שלושים ואחת בסך הכול, גיל שבו הרבה מאוד שחקנים מגיעים לשיא.
אף פעם לא שאלתי אותו למה פרש, או אם הוא מתגעגע למגרשים. בעצם, הפעמים שדיברתי איתו מאז מותה היו מעטות כ"כ ומלאות שנאה.

"אוקיי! תתקבצו כולם לידי! אנחנו מתחילים לחלק אתכם!", שמעתי את צעקתו של יאן שהעירה אותי מהזיכרונות.
אחרי כמעט חמש שעות קיבצו אותנו שוב על כר הדשא. הפעם כולנו נראו עייפים, מזיעים ובעיקר מלאי ציפייה לדבריו של יאן.
כבר אחרי שהקבוצה הראשונה ירדה מהדשא אפשר היה להגיד מי הרשים ומי לא. לכל קבוצה נתנו כעשרים דקות לשחק משחק קטן, רק כדי שיוכלו לראות אם יש פוטנציאל.
היו נערים שלא התבקשו לעלות לעוד משחקון, כבר אז הבינו שהם לא מתאימים. והיו כאלה כמו אדין, ששיחק ארבע משחקונים והייתי בטוח שהוא התקבל או לפחות עבר את שלב המיונים הראשון. אני התבקשתי לשחק רק פעמיים, ותחושת מרירות עצומה מילאה אותי כשהתיישבתי שנית ליד אדין המחייך והקשבתי לדבריו של יאן.
"כולכם הייתם מצוינים היום. כול אחד ואחד מכם ברוך בכישרון! אבל כמובן, כדי להתקבל לקבוצה המפוארת של ליברפול צריכים להיות יוצאי דופן. אני רוצה להגיד לכול אלו שלא התקבלו", מבטו פתאום נח עלי והרגשתי גוש חוסם את גרוני," שימשיכו לנסות, בפעם הבאה אצלנו או בקבוצות אחרות. המכתבים לאלו שהתקבלו יגיעו תוך שבועיים מהיום. כול הכבוד לכולם ובהצלחה בהמשך הדרך!".

נסעתי הביתה בדרך הארוכה ביותר שיכולתי, נילחם עם דמעות עקשניות. רחובות ליברפול נראו ריקים יחסית לעיר גדולה. טיפות גשם זעירות נפלו על השמשה הקדמית של הרכב שלי.
לא התקבלתי. הרגשתי כאילו חלק ממני מת, כול השאיפות שלי וכול החלומות שלי מאז שהייתי קטן התרכזו כולם ביום הזה, ביום שבו אוכל להיכנס לאצטדיון ולהראות למאמנים מה אני שווה. להוכיח שאני לא רק הבן של אנדרו סקוט האגדי. אלא שאני מוכשר בזכות עצמי, שאני שווה בדיוק כמו אנדרו ואולי אף יותר.
נכשלתי בזה. נכשלתי במה שכול חיי הוקדשו לו. לנגד רוחי ראיתי את החיוך המלגלג של אנדרו, "מה חשבת? שבגלל שאתה הבן שלי יש לך אותו כישרון? אתה אפס לעומתי" – זה בדיוק מה שיגיד לי ברגע שאכנס הביתה.
הידיים שלי רעדו על ההגה ומזג האוויר בחוץ שידר את מה שהרגשתי באותם דקות, כעס על עצמי, אכזבה, חוסר אונים ובעיקר הרגשתי בחור הגדול שנפער בתוך תוכי. אני לא אהיה שחקן כדורגל. נכשלתי…
מרחוק יכולתי להבחין בשלט גדול עם כתוביות שחורות 'בית עלמין'. לגמרי שחכתי שהדרך הזאת עוברת כאן, לא נסעתי בדרך הזו שנים.
בהחלטה של רגע סובבתי את ההגה ונכנסתי לחנייה של בית העלמין העירוני. לא רציתי ללכת הביתה, לא רציתי לראות את אנדרו הצוחק, את האכזבה של פול.
במקום זאת שוטטתי בין השורות וחיפשתי את האדם היחיד שאי פעם הצליח לנחם אותי, שאי פעם האמין בי ושאי פעם הבין לליבי ואהב אותי בלי תנאים.
"איפה את, אמא?" מלמלתי לעצמי כשהסתובבתי אבוד בין שורות המצבות. לא ביקרתי כאן יותר מידי מלבד הפעמים הבודדות שהייתי מגיע לאזכרות.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא באמת הלכה. חמש שנים עברו ועדין לא השלמתי עם זה.
לבסוף מצאתי את השטח שהיה שלה, המצבה הייתה מוקפת גדר כחולה שאנדרו בחר, בתוך הגדר היו כמה פרחים ליד השיש הלבן וספסל קטן הוצב ליד.
התיישבתי עליו והבטתי על המצבה, המקום היה מטופח יחסית, כנראה שאנדרו באמת מבקר כאן הרבה.
אנדרו. הכול מתחיל וניגמר בו. בבן אדם שכ"כ שנאתי.
בגללו היא הלכה. בגללו לא גילו את המחלה בזמן. עצמתי את עניי והנחתי לטיפות ליפול על פניי, ובפעם הראשונה מזה כמה שנים נתתי לעצב ולכאב למלא אותי מחדש.
אמא שלי ואנדרו הכירו בתיכון, הם התחילו לצאת בערך בכיתה י'. אמא שלי תמיד סיפרה שהם היו מאוהבים עד מעל לראש. אנדרו בדיוק התחיל להיבחן לקבוצה של ליברפול. הוא הצליח מהפעם הראשונה, הוא באמת היה כישרון יוצא דופן ועד מהרה השתלב בהרכב של הקבוצה הראשונה. הכסף התחיל לזרום, סכומים עצומים ששניהם לא היו רגילים אליהם .בגיל שמונה עשרה אנדרו קנה לעצמו בית קטן והם עברו לגור ביחד.
אמא שלי נכנסה להריון כשמלאו לה שבע עשרה. בהתחלה, כך סיפרה, הכול הלך טוב. היה להם כסף, היה להם בית ואנדרו היה מאושר. הוא עסק במה שתמיד רצה, הוא הפך לכדורגלן מצליח והחברה שלו, שכול כך אהב, הייתה בהריון.
הם התחתנו כמה חודשים לפני שנולדתי. בהתחלה היינו משפחה מאושרת וצעירה, אני עדין זוכר שברי זיכרונות מגיל מאוד צעיר: פיקניקים על שפת האגם, טיולים על החוף, נסיעות לטבע. אני זוכר את המשפחה המאושרת שהייתה לי.
ואז, בגיל עשרים וארבע, אבא שלי הבין שהחיים שלו 'התבזבזו'. הוא כ"כ צעיר וכבר יש לו ילד בן שש על הידיים, אישה, בית ואחראיות. החיים של כדורגלן מפורסם יכולים להיות כ"כ מהנים והוא כבול למשפחה שלו, שאט אט התחיל לשנוא.
בהתחלה התחילו צעקות מחדר ההורים, אחר כך אני ואמא יצאו לטייל לבד. הוא לא בא איתנו יותר ובמקום זאת היה מבלה במועדונים עד אור הבוקר. אמא שלי התחילה להבין שנמאס לו, שהוא לא רוצה אותנו יותר. היא ידעה שאנדרו מבלה עם אחרות, שהחיים שהוא מנהל הם כפולים ושאנחנו נשארים לגור בבית רק בגלל שהוא לא רוצה שהעיתונאים יגלו שזרק את אשתו ובנו הקטן לרחוב.
ואז אנדרו התחיל להביא אותן הביתה. אני זוכר את הבחורות הצעירות היפיפיות שהיו באות כול ערב, מלטפות את ראשי והולכות איתו לחדר אחר. אני זוכר שלא הבנתי מי הן, ואני זוכר את אמא בוכה כול ערב בחדרה.
יום אחד מצאתי אותה יושבת ליד המיטה על השטיח, היא נראתה נורא, שערה לא מסורק, בגדייה מלוכלכים וענייה נפוחות מבכי. היא ישבה וחתכה את פרק כף ידה בלהב של סכין גילוח.
ראיתי הרבה דם, ולא הבנתי מה היא עושה, רק עמדתי והבטתי בה עד שהיא שמה לב וטרקה לי את הדלת בפנים.
ואז גם אמא שלי הלכה ממני, היא הסתגרה בחדרה כול היום, בכתה ולא רצתה לראות אף אחד. הבן אדם הכי קרוב אליי והכי אהוב עלי בעולם השתנה בין רגע. ואנדרו? הוא המשיך להביא בחורות הביתה ולא להתייחס לעובדה שהאישה שכה אהב פעם מתפרקת לחתיכות מול העניים שלו.
ואני נשארתי לבד, גדלתי לבד עם רוזי ועוד כמה מעוזרות הבית שהיו מגדלות אותי. אף אחד אף פעם לא היה צריך אותי. לא אמא שלי ולא אבא שלי. התחלתי לפתח שנאה כלפי אנשים, זלזלתי ברגש 'אהבה' והצבתי מחסומים לרגשות שלי – אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי יותר כמו שהם עשו.
כשהגעתי לגיל שלוש עשרה, נער בלי הורים שדואגים לו, אחד שמסתובב כול היום ברחובות ומשחק כדורגל עם נערים מבוגרים ממנו בהרבה. נער שמבין שאבא שלו בן זונה שבוגד באמא שלו, גילו לאמי סרטן. ואז עולמי התהפך שוב. הייתי רגיל לעובדה שאמא שלי שכחה ממני, שגם לה לא היה אכפת מהילד שלה, אבל לא הייתי מוכן שהיא תעזוב לגמרי. לא חשבתי שאאבד אותה לתמיד. חייתי שהכחשה שהיא תתעשת, שתבין שאנדרו הוא לא כול מה שיש לה- שיש לה ילד קטן שאוהב אותך עד עומקי נשמתו למרות שהיא שברה לו את הלב. אך אמא חלתה כבר הרבה זמן, ואף אחד לא שם לב למצבה, כולם התרגלו לכך שרזתה בצורה חולנית, שלא אכלה, שנראתה נורא.
ואז כשהמצב החמיר ואשפזו את אמא אנדרו ניבהל, הוא הפסיק להביא אותן הביתה אחרי כול השנים. התחיל לחפש רופאים ומומחים שיעזרו אך כבר היה מאוחר מידי.
היא נפטרה כמה חודשים מאוחר יותר, משאירה אותי בודד יותר מכפי שאי פעם הייתי.